שחמט של יום כיפור הדפסה

 

שחמט של יום כיפור

 

מעולם לא צמתי באמת ביום כיפור. כשהייתי קטנה הייתי קטנה מכדי לצום, וכשגדלתי הייתי הגיונית מכדי לצום מהסיבות האלו.

כשהייתי קטנה, כל יום כיפור אבא היה מוציא את השחמט הישן. אבא היה צם. הייתה זו קופסה שטוחה, שלושים וחמישה סנטימטרים על שלושים וחמישה בערך, עשויה עץ, ריבועים של עץ בהיר וריבועים של עץ כהה, חומים וחמימים, לא לבנים ושחורים. בתוך הקופסה הייתה מגרה שטוחה, שבתוכה היו הכלים, גם כן בעץ בהיר וכהה, מגולפים בפשטות, כבדים וחביבים.

כל יום כיפור אבא היה מלמד אותי לשחק שחמט. מסדר את הכלים המוזרים על הריבועים ואני הייתי מחקה אותו ומסדרת את שלי בדיוק אותו הדבר. ואז הגיע תור התנועה: חייל הולך בפעם הראשונה שני צעדים קדימה, ואחר כך צעד אחד, אבל הוא אוכל באלכסון. ורץ, הוא הולך באלכסון. וצריח הולך ישר, כמה שהוא רוצה. למלך ומלכה אף פעם לא הגענו. גם לא להצרחה.

סוס הולך שניים קדימה ואחד הצידה, או אחד הצידה ושניים קדימה. בגלל זה יעל קוראת לדודים של אמא, אחים של סבא וסבתא, סבא/תא סוס.

 

פעם, לפני שהיו תאילנדים ולפני שהיו פועלים בדואים, היו מתנדבים ישראלים ומתנדבים מכל מיני ארצות של מזרח וצפון אירופה, סלובקיה ושוודיה ועוד.

היה לנו מתנדב ישראלי, שקראו לו אריה. לאריה היו חסרות שתי אצבעות באחת הידיים, הן פשוט לא היו שם ממתחת למפרק הראשון של האצבע. הייתי קטנה אז, וזה קצת הפחיד אותי. פעם אני ואריה שיחקנו שחמט. זה לא היה השחמט מעץ, אלא סתם שחמט כזה, מפלסטיק, על לוח מקרטון שהיה מקופל בתוך קופסה כחולה. שכבנו על הדשא האחורי, תחת עץ הצאלון ושיחקנו. אבל לא באמת, כי הייתי קטנה, ולא כזאת טובה. למען האמת, גם עכשיו אני לא טובה.

 

היו לנו, בפעם אחרת, מתנדבים מחוץ-לארץ, לא זוכרת בדיוק מאיפה. אני ואחי היינו משחקים איתם לפעמים בקלפים, קרה-קופה, או קנט-קופה, תלוי מאיפה אתה בא. גם בזה הייתי גרועה, אבל זה כבר משחק אחר.