MorganK הדפסה

 

MorganDone

 

פתחתי את הדלת וצעדתי החוצה.

עיני נעצמו בכאב לנוכח בוהק הקרינה שחזרה אלי מכל עצם בשדה הראיה. גל חום אדיר הכה בגופי ואת עור התוף שלי הצרימו יללות של נשמות אומללות, שנידונו לעינויי נצח בצורת חתולים מחוץ לבית הממוזג.

אין ספק.

זהו פי הגהנום.

 

ים המלח.

 

לאחר צעדה מפרכת בתופת שמחוץ לביתי הגעתי למחוז חפצי. המפתח שהיטלטל על אצבעי במהלך הדרך התאים בדיוק למנעול הכבד שתלה על הדלת, וזו מצידה, לאחר שהסרתי ממנה את הבריח, נפתחה בחריקה צורמנית וגילתה מדרגות אפלוליות שירדו אל חשכה חסרת תחתית.

 

עם כל צד ומדרגה נדמה היה כאילו הופחתה מעלה מטמפרטורת האוויר. עד שהגעתי לתחתית האוויר סביבי כבר היה קריר לנעים, אם כי טחוב. גיששתי באפלה אחר מתג האורות.

 

מדפי ספרים הקיפו אותי, משדרים אלי אהבה חסרת גבולות ותנאים. נראה לי שאדרוש מילדי שיקברו אותי בספריה.

המקום הראשון בו חיפשתי היה מדף כתבי העת. שם, בין "משקפיים" ל"ביטאון-חיל-האוויר", קרצה אלי פתאום הכותרת המוכרת – WIZ.

 

גל של זיכרונות שטף אותי. בנבכי מוחי רץ תיכוניסט צעיר וחטף מידי אמו את מעטפת הניילון השחורה, קרע אותה בשקיקה וחשף את תוכנה – הדבר היחיד שהיה מוכן לקרוא – ירחון המשחקים שלו. ברגע שהיה השלל בידיו אץ לחדרו והדלת, עמוסת פוסטרים של מטוסים ומכוניות, נטרקה בפני אחותו הקטנה. הילדה הזערורית תאלץ להמתין עד שיתמזל מזלה והיא תוכל "לשאול" את הגיליון כדי לקרוא את הקומיקס ולהעריץ את השחקנים המוזרים, עטויי הגלימות וחגורי החרבות, שנלחמו במפלצות אכזריות וסגדו לאלים משונים...

 

עוד.

 

עוד!

 

דבר לא יעצור בעדי מלהשיג את שאר הגיליונות העתיקים של אחי, שנתרמו באכזריות לספריה של אמא. לאחר דחיפה ממושכת וחריקות בלתי נסבלות כמעט נפתחה דלת הברזל האדומה של המחסן. גל ריחני של נייר נרקב ומצהיב הכה בי. ניגשתי לחטט בארגזים. בינות רומנים-רומנטיים זולים וספרי הרפתקאות מתפוררים (מגילת החרבות?! למה לעזאזל הוצאתי 25 ₪ על עותק משלי?! מבחר המד"ב והפנטזיה? המממ...), נצנצו אלי גיליונות...

ביטאון-חיל-האוויר.

אוטו.

פשוש.

מה לעזאזל?! / As if?!

 

המגירות, מה עם המגירות? ידי שטופות הזיעה עקב החיפוש במחסן החליקו כמעט, אך לבסוף הצליחו לפתוח את המגירות בזו אחר זו. "משוב". "שדה וגן". 'למה כבר אפשר לצפות מספריה של מושב חקלאי?!' חשבתי בחמת זעם.

 

 The_Door_copy

 

נותר רק מקום אפשרי אחד, דלת ברזל אדומה אחת. אזרתי עוז דחפתי אותה. קול קריעת קורי עכביש נשמע1. אוי ואבוי, אני מקווה שכל העכבישים יצאו היום לנופש...

 

אאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההה!!!

 

סיפרתי לכם כבר על הפעם שאלמנה שחורה ענקית תקפה אותי? לא? טוב, לא משנה, בהזדמנות אחרת, כי עכשיו נראה לי שעדיף להתמקד בעכביש הענקי (מוטת רגלים: 12 ס"מ) שזינק עלי מבין הצללים.

 

יש דברים מסוימים שעלמה קטנה וחסודה כמוני לא תעשה לעולם. אל תחשבו על זה אפילו. ממילא המחסן נראה ריק והם בטח לא שם.

 

חזרתי וחיטטתי בזעף בין הגיליות הישנים שעל מדף המגזינים. איזה מן עולם הוא זה, תהיתי, בו אפילו נערה תמימה אינה יכולה למצוא את גיליות הWIZ של אחיה הגדול ונאלצת להסתפק בגיליון בודד, ועוד 73?! 73?!?! איזה מן עולם הוא זה, בו ילדינו אינם יכולים לחזור הביתה מלאי גיל ודיצה לגיליונות הצבעוניים העליזים, בו אדם חייב למכור את כלייתו השנייה על מנת להשיג את שר הטבעות בגרסה לבניתית הגונה, בו אין מים בברזים בבאר-שבע, בו אנשים פוחדים לצאת לרחובות, בו...

 

אהמ. כן.

 

בשארית כוחותיי חזרתי הביתה.

תדפיסים מDemons אם כן.

 

קריאת המורגנים נמשכה עד דקה לפני אחת בלילה, בדיוק.

לאחר שבראשי התערבלו פטריות צבעוניות, נמלים ענקיות, צבים מנייר, סטייקים, לובסטרים, שרימפסים מטוגנים, צדפות מרקדות, שווארמות, סוכנים חשאיים, משוואות דיפרנציאליות, "הכי גאים שיש" וצוות Demons Under the Sink, הגעתי למסקנה שכתב היד שלי ממש יפה ושבאופן כללי אני מאוד מוכשרת.

 

הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.

 

 Solt_Shaker

 


1 למקרה שאתם תוהים, כן! קורי עכביש רציניים של עכבישים שמכבדים את עצמם אכן משמיעים קול כשהם נקרעים, משהו בין צליל עוגת שוקולד משובחת נחתכת וקריעת מרקם הזמן-חלל של יקום דו-וקטוריאלי בעל 17.14 מימדים. מאיפה אני יודעת את זה? למדתי מהטובים ביותר.