25's הדפסה

 

25 דברים שאני אוהבת

 

ארוחות בוקר גדולות ומשובחות, מכל המינים והסוגים והז'אנרים, ורצוי לאכילה בנחת.

את צלו של שיח הרוזמרין הגדול על המדרכה, שנראה מאוד מדויק בחלקים מסוימים, כמו העתק מושלם של הגבעול והעלים, ובחלקים אחרים מטשטש ומורח את גבולות עצמו.

להביט באנשים שמתרגלים נגינה בכלי כלשהו, ויודעים מה הם עושים. באופן כללי, להביט באנשים שמבצעים פעולה במיומנות רבה ובשלווה, כמו גם להאזין לאנשים המשוחחים על נושא הידוע להם היטב.

את הסוודר החביב עלי, שצבעו תכלת-אפור נקי, כמו שמי בוקר חורפיים, שמגעו נעים כל כך עד שהכי כיף ללבוש אותו בלי שום דבר מתחת.

את הצלילים הרכים והנבוכים שהשפה הגרמנית מקבלת כשאומרים בה את הדברים הנכונים, בטון הנכון.

קפה חם וטעים, שמשביע את כל החושים.

את המשפחה שלי. אבא, אמא, האח הגדול-גדול, האחות הגדולה-גדולה (כולל החתולים – דים וסאם, והכלבה – פרקר), האחות הגדולה ובעלה והבת המופלאה שלהם והבת הפיצפונת המופלאה שלהם, האח הגדול והחברה החמודה שלו, וגם בכלל, את כל השאר.

אוכל פריך, קראנצ'י, קצת שרוף, לוהט, שאוכלים עם הידיים.

ריח של קטורת משובחת, "של אמא" או הר-ציון, בוערת באוויר הפתוח. זה מביא את הקיץ ללב.

את השמים, בכל המצבים. בזמן הזריחה והשקיעה ואמצע היום בקיץ, כשהם בוערים ובהירים כמו ברזל מלובן, ומאדימים בשוליים; בלילה בהיר ומלא כוכבים וגם בלילה מעונן ושחור כדיו ובמיוחד בלילה מעונן חלקית, כשהעבים מתווים קווים כסופים על פני הרקיע; והכי הכי – בבוקר מוקדם באמצע החורף, כשהם מכוסים בעננים אפורים רכים שמסננים את אור השמש לאפור ומשווים לעולם מראה מציאותי יותר.

ספרים טובים חדשים, שממלאים את הראש ברעיונות חדשים ובמילים חדשות ונפלאות, שבתחילתם  יש הרגשה של ציפייה מדגדגת ושבסופם יש הרגשה של ריחוף.

ספרים טובים, ישנים ומוכרים. קוראים אותם לראשונה בגיל צעיר ואז חוזרים אליהם שוב ושוב; ובכל קריאה מגלים משהו חדש ורלוונטי לחיים שעוזר להמשיך הלאה; הדמויות החביבות הופכות לידידים וידידות והולכות איתך יד ביד לאורך הדרך; עד שבכל קריאה נוספת מרגישים יותר ויותר נינוחים, ולבסוף הספר הוא ממש כמו בית.

מוסיקה חדשה ועמוקה, מהסוג שאני מקבלת לפעמים מאחי הגדול-גדול או מידידים שאני מעריכה את טעמם המוסיקלי, שגורמת, כבר בשמיעה ראשונה, לסרט ארוך בתוך הראש (לאו דווקא עלילתי, לרוב סדרה של קונספטים ויזואליים).

מוסיקה מוכרת, שכששומעים אותה היא זורמת בורידים ביחד עם הכדוריות הלבנות והאדומות והלב באופן אוטומטי מתאים את קצב הפעימות שלו לביט.

מרקמים משובחים כשאני אופה. בצק פריך שעשוי מחמאה וקמח בעיקר ומתלבש יפה על האצבעות; תערובת צמיגית של חומיות עשירות, שמתגלגלת מסביב לכף בכיף; שוקולד ניתך עם חמאה וקקאו בתוך סיר כפול של מים רותחים; שמנת מתוקה נמזגת בקול שקשוק נפלא, והופכת קצפת קרמית; ואפילו קצף ביצים בעל מרקם תחרתי עדין. כמובן, גם מרקמים אחרי טבילת האש: פריכות גרגרית של בצק פריך לעומת הפריכות השטוחה של בצק עלים; ספוגיות לחה של עוגת המיץ של אמא וספוגיות כנועה של כל בצקי השמרים למיניהם; אלסטיות של פנקייק וקרפ וחביתיות אחרות..

מרקמים משובחים כשאני יוצרת. חימר לבן חלק וחימר "גס" עם הרבה שמוט והכי הכי – חימר שחור דחוס וחימר יבש וממורק עד ברק; בדים שונים ומשונים וקנבס לציור בשמן או אקריליק; ניירות איכותיים, לציור בצבעי מים בעיקר, אבל גם לעיפרון ולדיו וגיליונות לגזירה ולהדבקה;

קיטש, לפעמים, ובטוב טעם.

לרכב על אופניים באמצע הקיץ, בשיא היום, בירידה בין המושבים, ולהרגיש את הרוח כאילו אני נוסעת לתוך תנור, או לחלופין, אל לב לבו של הגיהינום.

חיבוקים.

את השטח שלי, ואני גם מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אל המדבר הקשוח, הפראי והפרוע, בו גדלתי ובו ביליתי את מיטב (ומירב) שנותיי. אני רוצה לנעול שוב את הנעליים הקשות בשריכה הדוקה וטובה, שגורמת לרגליים באופן אוטומטי לרחף ולהתחיל ללכת. אני רוצה ללכת קילומטרים רבים, בואדיות ולא על מדרכות, ולהגיע אל פינות חמד יפהפיות שאינן מעשה ידי אדם, אלא מעשה ידי הגדול מאיתנו. אני רוצה שכך יהיה.

את האינטרנט החופשי. המבנה שלו אנרכיסטי באופן מרנין. אפשר למצוא בו כמעט הכל, בין אם מה שמחפשים הוא מידע, חדשות, קלאסיקות, שטויות או זוועות נוראיות; ומה שבעיקר אפשר למצוא בו הם אנשים.

מחזות זמר, מונדיאלים, אירוויזיונים ובאופן כללי – כל מה שכיף לא נורמאלי ומטופש משהו. מחזות זמר למען האמת ראויים למספר משלהם, כיוון שהם לדעתי לא רק כיפיים אלא גם מוצלחים מאוד מבחינות אחרות, אבל המספרים הולכים ואוזלים.

צבעים. כהים, בהירים, חזקים, חלשים, מכל הסוגים והמינים. כתום טנג'ורין, ורוד "אפר יונים", תכלת "אליס",

 

 

25 דברים שאני שונאת

 

ללכת על חול עם נעליים או סנדלים.

צפצופים כמעט על-קוליים של מכשירים חשמליים, שנדמה שאף אחד לא שומע חוץ ממני.

רדיוס 100FM, 103FM "רדיו ללא הפסקה", 99ESC, רדיו דרום, ובעצם – כמעט את כל תחנות הרדיו שאין רשת א'-ב'-ג' או 88FM.

לשטוף רצפה, כשאין זמן וכוח לעשות את זה כמו שצריך.

לחות.

זיהום אוויר. בכל פעם שאני נוסעת הביתה, לדרום, אני מוצאת את עצמי נושמת לרווחה, ומגלה שבכל הזמן הזה במרכז בעצם נמנעתי מלנשום כמו שצריך. חוץ מזה, מג'ייף את הנקבוביות בטירוף.

להתאכזב מדברים שאני אוהבת. אנשים שאני אוהבת ומעריכה ופתאום יוצאים בהכרזה עם איזושהי דעה מתועבת במיוחד; פרקים גרועים של סדרות טלוויזיה מצוינות; שירים ואלבומים גרועים של מוסיקאים טובים; ספרים גרועים של סופרים חביבים; וכדומה, הבנתם את העניין.

דקרון. וגם – הגזרה של מדי א' צה"ליים.

 

 

25 דברים שאני אדישה אליהם

 

האולימפיאדה. אז מישהו זכה, אז מישהו הפסיד, ההוא ישראלי והאחר אוסטרי וכולם אנטישמיים.   

בחינות הפסיכומטרי. גם כי לא סביר שאצטרך לעשות (תיקי עבודות הם יותר הכיוון שלי), וגם כי ברפרוף קל על כל אותם מילוני העשרה מטופשים, אני מזהה את המשלב הסטנדרטי שלי, אם לא למטה מזה.