ללא כותרת הדפסה

 

השיטפון הראשון במכינה לא היה בתחילת השנה, אלא הגיע רק כשהחורף כבר העמיק את אחיזתו, לאחר הקיץ השחון במיוחד.

היה זה יום הולדתו של עמרי, ואולי לא יום ההולדת עצמו, אבל המסיבה נערכה אז. הכנו לו הפתעה מיוחדת; ריפדנו חדר ריק במזרונים וערכנו בו מלחמת כריות עצומה וכוללת עם מוזיקה אלקטרונית ברקע ועוגת גזר ומיץ גזר לסיום, כראוי לבחור כמו עמרי. גשם שוטף התחיל לרדת באותו ערב, וכסיום לאותו ערב חורפי מושלם, התכרבלנו כולנו על הרצפה המרופדת ונרגענו כשעמרי העביר לנו דמיון מודרך.

בערך בחצות, לאחר שהכל כבר הסתיים וחזרתי לחדר, הפלאפון שלי צילצל ומצדו השני נשמע קולו העצי של אסף, המדריך: "זהרה, בשביל מה השארנו אותך עוד שנה אחרי התיכון לחינוך סביבתי, אם לא בשביל שתורידי את החבר'ה לראות את השיטפון כשיהיה? אני אגיע עם הג'יפ בעוד חמש דקות. תהיו מוכנים".

עברתי בחדרי המכינה וקראתי לאנשים, שיתארגנו מיד. בג'יפ שהגיע לא היה מקום לכולם כמובן, החלטנו לתת לאלו שלא ראו מעולם שיטפון, והשאר, שאינם ממהרים, ילכו ברגל. בתור אחת שגדלה במושב על שפך נחל צין, היו מקסימום שנתיים בחיי בהן לא ראיתי לפחות שיטפון אחד, וכשהייתי בחטיבת הביניים השיטפונות אפילו סידרו לנו מדי פעם ימי חופש, כשחסמו את כביש הגישה למושב. אפילו אחייניתי בת השנה, מיקה, כבר הספיקה לראות שיטפון.

כך יצא שזכיתי לרדת לבקעה ברגל, על כביש הסרפנטינות, ביחד עם גברברי המכינה קלי הרגל ועוד חברים מהתיכון. הכביש היה רטוב ושחור, והלילה עמוק וכהה, מואר לפרקים בהתפוצצויותיהם הסגולות של הברקים. ויתרתי על המשקפיים, שהיו חסרי תועלת בהיעדר "וישרים", ופשוט רצתי, מסומאת למחצה, במורד.

השיטפון היה אחד החזקים שהיו בשנים האחרונות.

עמדנו בחשכה, ספוגים במים, ובהינו בעצמה ובחיים שזרמו. עמדתי על סלע, מעל הזרימה, ברקים אקראיים מאירים את השצף הגדול, והתמלאתי כולי בשאיפה להתאחד עם הזרם האדיר הזה, לזנק לתוכו, להיטלטל בסערה, להימחק לחלוטין כאן ולהיות רק בפנים.

קיבלתי חיבוק מיונתן.

העלייה למדרשה ברגל, בכביש הסרפנטינות, הייתה מייגעת להפליא, ואין לי ספק שאשמה הייתה בחלק ניכר ממקרי ההצטננויות באותה עת. אבל לאף אחד לא היה אכפת, כי מה הם כבר כמה ימי מחלה, לעומת המראה המרעיד החרוט בלב, של בקעת צין, שטופת גשם וחרוצת נחלים, מוארת בקרינה המסנוורת, העל-טבעית, של ברקי השמיים.