מלך עכברוש - לוליטה - על העיוורון הדפסה

 

לפני כשנתיים קראתי שלושה ספרים; "מלך עכברוש" מאת ג'יימס קלאוול, "לוליטה" מאת ולדימיר נאבוקוב, ו"על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמגו. על הראשון המליץ לי ידיד, השני נראה לי כקלאסיקה שפשוט צריך לקרוא (אם כי כשסיפרתי לאותו ידיד שאני קוראת אותו הוא שאל "מה? לא המלצתי לך עליו עדיין?"), והשלישי יצא לאור בעברית בערך באותה עת והוא זכה לתשבחות מכל עבר, לכן החלטתי לקרוא אותו. אך דווקא "על העיוורון" הוא זה שאכזב אותי מבין השלושה.

 

בשלושת הספרים נראה שהסופר יוצר סיטואציה קיצונית, שמפרקת את החברה האנושית המוכרת. על גבי שייריה של החברה הישנה מתפתחת חברה חדשה, שמאפשרת לנו לבחון מחדש את הקביעות המוכרות על טוב ורע, ומאפיינים נוספים של החברה ואופייה המוסרי.

 

"מלך עכברוש" מדגים את המודל הנ"ל בצורה הטובה ביותר (ומעניינת הרבה יותר בזכות אופייה הריאליסטי של היצירה ואיכות הכתיבה מאשר, נאמר, "בעל זבוב" המוכר יותר).

בספר מתוארת חברת החיילים במחנה שבויים יפני בסוף מלחמת העולם השנייה, בו מוחזקים אמריקאים, בריטים ואוסטרלים. הספר מתמקד בחברות הנרקמת בין החייל האמריקאי האופורטוניסט לבין הקצין הבריטי הצונן, כשהם משתפים פעולה ויוצרים תשתית מסחר בין השבויים, בעיקר בבשר עכברושים, שהם מוכרים כבשר תרנגולות.

הספר רצוף דילמות עמן מתמודד הבריטי, שמשתדל לדבוק בעקרונותיו המוסריים על אף קיצוניות הסיטואציה בה הוא נמצא, כשהאמריקאי מייצג את שונותה של החברה החדשה, כמו הונאת קצינים בכירים ממנו, למען רווחתו האישית. לאורך הספר הבריטים הם אלו שדבקים בחברה הישנה, לדוגמא, הם אלו שממשיכים להתייחס לדרגות גם במחנה השבויים, לעומת האמריקאים שמוותרים על הפורמליות.

במהלך הספר מתרחשים אירועים שונים ומשונים, שמחוץ למחנה היו נראים נוראים למדי, אבל בסופו של הספר נראה היה לי שהייתי נוהגת בצורה דומה באותה סיטואציה, ומעבר לכך – שזה היה בסדר.

 

"לוליטה" אינו מתאים לתבנית הזו בדיוק. אין ממש סיטואציה קיצונית שמפרקת את החברה.  במקומה ישנם שני גורמים עם תפקיד דומה. ברקע, המעבר של הומברט מאירופה לאמריקה, שמהווה שינוי תפיסתי, אווירתי ותרבותי; והעיקרי - הבידוד היחסי שלו מן החברה. כשהוא מתגורר עם לו ואמה, אין להומברט בעצם קשר עם אף אדם אחר, וגם הקשר של לו ואמה עם העולם החיצון הוא מועט. בגלל הבידוד הזה נוצר עולם פנימי, חדש ומשוחרר מחוקיו של העולם הישן. בחלקו הראשון של הספר זהו עולם הפנטסיות של הומברט, אך בחלקו השני של הספר, בו הוא מממש את אהבתו/תאוותו ללו, העולם הפנימי הזה הופך לממשי לחלוטין, כשהנסיעות ממקום למקום מאפשרות לזוג לחיות בלי חוקים ובלי קשר ממשי לעולם מסביבם.

בעולם הפרטי של הומברט אנו יכולים לעקוב אחרי מחשבותיו ואחרי התהליך בו הוא נשבה בקסמיה של לו המפתה, עד כדי כך שבסופו של הספר אנו עלולים לשכוח שמדובר בפדופיל, ולראות במערכת היחסים ביניהם דבר הגיוני ולגיטימי (אם כי חלק מהקוראים פשוט חושבים "כמה דפוק ודוחה הפדופיל הזה, איזה ספר מעוות ומיותר"). עם זאת, זה אינו ספר שמעלה את הפדופיליה על נס, והוא אינו מסתיר את הפגמים והקשיים שבמערכת היחסים, ובסופו של הסיפור ניכרות בבירור הצלקות שנותרות בילדה-אישה לו.

 

ז'וזה סאראמגו, שיצירתו מאופיינת כ"ריאליזם מאגי", יוצר את הקיצוניות שלו בצורה מסתורית, פנטסטית כמעט. את העיר שסאראמגו מתאר מכה מגפה של עיוורון בלתי מוסבר ומדבק. החולים נשלחים כולם לבידוד בבית חולים נטוש, איש אינו מטפל בהם, והדברים היחידים שמשאיות האספקה מביאות הם מזון וחולים נוספים. בבית החולים המנותק מכלל החברה האנושית מתפתחת חברה חדשה, ברוטלית וקשה. אחד מהעיוורים שמגיעים מביא איתו אקדח, ובעזרת חבורת בריונים (עיוורים גם הם) חמושים באלות הם משתלטים על אספקת המזון וכך הופכים לרודנים המאיימים על כל הנתונים למרותם, מנצלים מינית את הנשים וכו'.

 

מה אם כן מונע מ"על העיוורון" להיות ספר מעניין לעומת השניים האחרים?

התשובה פשוטה למדי; במקום להפוך את היוצרות ולערבב את הטוב ואת הרע ועל ידי כך לשאול שאלות, סאראמגו מצייר תמונה מאוד ברורה שנותנת את כל התשובות ולא משאירה בכלל מקום לשאלות. אין ב"על העיוורון" ספקות בנוגע לאופיים של האנשים או מוסריות מעשיהם. יש הבדלה ברורה בין הכנופיה המשעבדת, שמורכבת מפושעים לשעבר וכיוצא באלה, שמבצעת רק מעשים רעים, לבין המשועבדים המנסים להשתחרר, האזרחים התמימים והטובים.

 

כמעט משעשע לחשוב על כך שזהו ספר על עיוורון, כשבעצם התפיסה שהוא מציג מכילה רק שחור ולבן, דבר גרוע כעיוורון עצמו לעומת התמונות המורכבות, בעלות אלפי הגוונים האפורים, שמציירים קלאוול ונבוקוב.