ללא כותרת הדפסה

 

כשהייתי קטנה היו לי שני חברים, ליאור ואביחי, ילדי השכנים. היינו מסתובבים בהרים שמעבר לכביש, ובכל שבת עושים מדורות, ואוספים ביחד זחלי ארינמלים, ומה לא.

מעבר לכביש שליד הבית היו ההרים, ובין ההרים לבין הכביש והבית, לא איפה שבית הקברות לכלבים, היה הוואדי. הוואדי היה מקום נפלא להיפגש בו בסתר, לרוץ סתם, ולהחביא בו דברים. היה בו גוש אשלים סבוך, אפוף זמזומי ציקדות וריח מלוח, בו אפשר היה למצוא חיפושיות ירקניות מבריקות ומנצנצות ונוצות וקינים.

בחורף ההוא, של 92', הייתי בכיתה ב' וירד הרבה גשם. אני זוכרת איך הכלבה שלי החליקה על הכביש המכוסה בבוץ, וליאור ואביחי ואני הפשלנו את המכנסיים עד מעל הברכיים ובוססנו בבוץ הדביק, העמוק, ואחר כך חזרנו הביתה בריצה אל אמא, ברגליים קפואות.