ללא כותרת הדפסה

 

היה זה בחורף של כיתה ט', כשלמדתי במדרשת בן-גוריון. באותה שנה התקיים בתיכון חוג לצפייה בבעלי חיים בהדרכתו של יובל, שכלל בעיקר טיולים בשטח, לפעמים סיורים בג'יפים, עם טלסקופים לצפייה בקינוני דורסים או פנסים רבי עוצמה לתצפיות לילה, ותמיד אחוות חוג נהדרת, של תה צמחים משובח מעל הגזייה והמון אוכל שכולם מביאים.

באותו יום יצאנו לטיול רגיל למדי בבקעת צין. עלינו לשדה צין קצת מאוחר מדי, והתחיל להחשיך. השמש הקדימה להיעלם, כיוון שהשמיים היו מכוסים בעננים אפורים, שהתקשרו לכדי חשרת עבים שחורה ממש במזרח, בכיוון הר צרור. הלכנו במהירות כדי שלא לאחר לארוחת הערב, חוצים את מישור הלס האפרפר-צהבהב, שהואר באור החיוור שחדר את שכבת העננים. הרוח הקרה חבטה בפנינו, ודקרה אותם בטיפטופי גשם דקיקים, המתה על פני המרחב וגילגלה בו את הכדורים הגדולים והקוצניים של שיחי הארכובית.

הגענו למדרשה בחושך כמעט, סמוקי פנים מן הקור. כיוון שהיה זה טיול במסגרת החוג, ולא השתלחות, נחסכו מאתנו צעקות המדריכים, הדבר היחיד שיכול היה לקלקל חוויה כזו…