היה זה ליל סוער וקודר הדפסה

 

היה זה ליל סוער וקודר.

 

טיפות גשם כבדות נקשו בחלוני, ממנו נשקפה האפילה ההולכת ומעמיקה, שהוארה לפרקים בברקים. בעקבות הברקים באו רעמים שקדחו חורים במוחי והחמירו את כאב הראש שאחז בי משעות הצהריים. אורם הזוועתי של הברקים צבע את עץ התפוח הזקן בצהוב מלוכלך, והרוח הניעה את ענפיו בחריקה מתמדת.

החלטתי להתעלם ממצב העניינים בחוץ ולשוב לעבודתי. הפניתי ראשי בחזרה אל מכונת הכתיבה. השורות שניבטו אלי מן הדף כמו חייכו אלי. חיוך עם שיניים. סיפור האימה שכתבתי עמד להיות יצירת מופת, יכולתי לחוש בכך בכל עצמותיי, אבל איבדתי את הריכוז הדרוש לכתיבתו, לכן עלי להפסיק ולשוב לעבוד מאוחר יותר. בינתיים התנחמתי באחד מהספרים בספרייתי, "סיפורים דגולים של אימה והעל-טבעי". אסופה משובחת במיוחד. פתחתי בסיפור החביב עלי, "החתול השחור", של אדגר אלן פו. לי עצמי היה חתול שחור (כמובן), אבל ברגעים אלו הוא שוטט בחוץ. פעמים רבות ניסיתי להסביר לו שמזג-אוויר כזה אינו מזג-אוויר לחתולים, אבל הוא התעלם. חתול מטורף, אין ספק, אך יש בי כבוד אליו ואל בני מינו.

קראתי בסיפור, בדלגי מקטע אהוב לקטע אהוב, אך לפתע נקטע רצף האותיות ברעש חד שבקע מעבר לדלת חדר העבודה. מעין קול בין יללת אימה לבין צווחתה של חיית טרף. מה שזה לא היה, זה הלך והתקרב...