אגדת הרותם והקשת הדפסה

 

אגדת הרותם והקשת

  היה היה לפני שנים רבות עלם צעיר ושמו וימה. וימה השתייך לאחד מאותם שבטים פראיים, חזקים, נבונים ועתיקים ,שאכלסו את המדבר הגדול באותם ימים, והיה קשת במקצועו- היה צד חיות לשימוש שבטו ומגן על האוהלים מפני שודדים בקשתו ובחציו. וימה היה חזק, בריא ונבון. הוא היה צייד מעולה והיה מסוגל להתגנב ולארוב לבעלי חיים בשקט מוחלט. תכונות אלה מאפיינות את רוח המדבר הקטן שעל שמו הוא נקרא.

יום יום היה יוצא וימה אל המישורים והגבעות הצהובים-אפרפרים של המדבר כדי לצוד, וערב ערב היה חוזר למאהל של שבטו, נושא על כתפיו צבי, או דרבן, או אולי צרור של חגלות שזה עתה ניצודו, מוערץ על ידי הזקנים, הלוחמים והנשים הצעירות.

בוקר אחד יצא וימה לצוד, רץ בקלילות כשהשמש הזורחת בגבו ותר אחר צייד.

בשמים, שצבעם היה עדיין  כהה והסגיל בשולי האופק שם זרחה השמש, ניצב בז יחיד, צופה ומשחר לטרף, כולו צווחה אכזרית של מקור מחודד וטפרים.

כעבור זמן מה, כשעלתה כבר השמש והחלה ללהט את המישור הצהבהב, הבחין וימה בצבי בוגר, קרניו עולות מחודדות ממצחו העז ופרוותו הנאה משתלבת בצבעי הקרקע. הצבי עמד לצידו של שיח רותם פורח וכרסם ממנו מעט, אינו מבחין עדיין בוימה שמיהר להשתטח על הקרקע. וימה מתח בקשתו הארוכה חץ מחודד, מעוטר בנוצות נצים חומות-אדמדמות לשם איזון. כעבור רגע התעופף החץ בשריקה ונתקע בירכו של הצבי. החץ החטיא את לב הצבי ולא הרג אותו בשל המרחק הרב שהיה בין וימה ובינו, שהרי וימה לא יכול היה להתקרב אל הצבי במישור החשוף.

הצבי, מבוהל מהימצאותו של צייד באזור ומפציעתו, החל מיד לברוח בצליעה קלה כשכיוונו מציב את שיח הרותם בינו ובין הקשת, מותיר את וימה מקלל ומתכונן במהירות לרדיפה.

כשהגיע וימה לשיח הרותם כעבור כמה רגעים, ראה שהדם שזרם מפצעו של הצבי כבר נספג בקרקע ונינק על ידי שורשי שיח הרותם, שפרחיו הפכו ורודים בהירים, כצבע השמים עם שקיעת החמה.

וימה התעכב לרגע כדי לקטוף צרור מן הפרחים המוזרים והריחניים, אבל הופתע על ידי קול מוזר-הרוח בענפי הרותם. נדמה היה לו שהיא לוחשת לו משהו… אבל הוא מיהר לרדוף אחרי הצבי, שכבר נעלם מעבר לאופק השטוח והאין-סופי…

האדמה הלוהטת חרכה את כפות רגליו של וימה דרך הסנדלים הקלים שנעל, בעודו רץ במהירות, עוקב אחרי העקבות הקלושים שהותירו פרסות הצבי על הקרקע הקשה וכתמי הדם.

כעבור זמן מה ראה וימה משהו בקצה האופק המטושטש מאדי חום. נדמה היה לו שזה אוהל כלשהו, אבל לא יכול היה להיות בטוח. הוא המשיך להתקדם, עוקב אחרי העקבות לכיוון האוהל.

לבסוף הגיע אל האוהל המוזר-בודד ויחיד במדבר. בצד האוהל באר מים מכוסה, מוכנה לספק מים קרירים וחיים בכל עת של היום. יריעתו הקדמית פתוחה וחושפת כריות ושטיחים בגווני אדום, לבן וורוד, רקומים בפרחי זהב, מוקפים בכלים זהובים-מחתת גחלים, מנורת שמן, צלחות וגביעים. בתוך האוהל, נסמכת על הכריות, ישבה נערה, אישה צעירה יפהפייה, עורה שחום כאדמה, עיניה שחורות וחדות כצור המדבר ושערה בהיר כעין השיטפונות הסוחפים. עסוקה הייתה בפשיטת  עורו של הצבי וניקזה את הדם לתוך כלי זהוב. החץ שנשלף מירך הצבי נח על החול, אדום מדם.

היא חייכה אל וימה הנדהם ואמרה: "ברוך בואך קשת אמיץ. האם תכבדני ותניח לי לארח אותך באוהלי ולהכין בעבורך את הצבי הזה?"

וימה הנהן בראשו, כי לא יכול היה לדבר כלל.

וימה והנערה אכלו את הצבי ושתו מים קרירים וצלולים מהבאר בגביעים הזהובים. לאחר ששיבח וימה את אירוחה ומעשה ידיה סיפר לה וימה כיצד הגיע לאוהלה והיא סיפרה לו את סיפורה המוזר:

שמה היה תים שהוא שם רוח הרותם הטובה הניחנה בטוב, יופי וכשרון. היא הייתה בתו של ראש שבט שקט ושלו שעיקר עיסוקו היה רעיית כבשים ועזים בחלקים העשירים יותר בצמחיה של המדבר. לרוע מזלה, כשהייתה בת חמש-עשרה התאהב בה מכשף מבוגר ששכן במאהל שבטה קרוב לשנה, אף שהיה זר. תים סירבה להינשא למכשף מכיוון שהיה זקן ומרושע, למרות אהבתו אליה. המכשף הרע סומא על ידי כעסו הרב והטיל עליה קללה משונה ונוראה-עליה להישאר באוהל  רחוק ומבודד משבטה, אם כי מצויד לאורח חיים מלא, ולעולם לא לראות אותם שוב עד אשר יוקז דמה על ידי נמר. אם ימשיכו לעקוב אחר מחשבותיו של המכשף היא תישאר מרוחקת מכל אהוביה עד שלבסוף תמות משיניו או ציפורני נמר, שהרי אף נמר לא ישרוט אותה ויותירה בחיים…

המכשף נמלט מזעם שבטה ומאז שהוטלה עליה הקללה שכנה תים באוהל המבודד ולא ראתה נפש חיה. הוא האדם הראשון שראתה מזה שלוש שנים!

וימה התאהב בה מיד ונרעד לשמה סיפורה העצוב. הוא קלע זר מפרחי הרותם הורודים והניח אותו על ראשה. אז נפרד ממנה ויצא מיד לחפש דרך להתיר את הקללה.

תים נותרה לבדה באוהל ועל שפתיה חיוך עצוב. מי יודע אם לא ייהרג וימה בניסיונו להשיג פתרון לקללה, ויעברו שנים עד שימצא גור נמרים ויאלף אותו…

 

↜↟↝

וימה החל במסעו לכיוון משכנם של הנמרים הפראיים-ההרים.

לאחר מסע מתי ומהיר הוא הגיע לאזור בו ניכרו סימני משכנו של נמר-גללים, אניצי פרווה, טביעות רגליים ואפילו עצם בעלת טביעות שיניים גדולות.

וימה איתר אחד משביליו של הנמר שהתנהל בתוך ואדי והציב מארב בתוך שיח רותם גדול ופורח. הפרחים הקטנים והענפים הרבים יסתירו אותו והריח העז יטשטש את ריחו.

כעבור כמה שעות של ציפייה שמע וימה  קולות פסיעה חרישיות מכיוון עיקול הנחל. הוא מיד דרך את קשתו הארוכה וכיוון אל השביל כך שיוכל לכוון בדיוק בקלות ובלי להתנועע יתר על המידה ולמשוך את תשומת לב החיה.

לפתע נראה הנמר הגדול והיפהפה, פוסע בשאננות על השביל שלו. וימה חיכה בסבלנות עד שהנמר עבר מולו, כיוון אל החיה

לחישת רוח קלילה נשמעה ברגע של מתח קפוא בין ענפי השיח. נדמה היה לוימה שהיא לוחשת את שמו.

החיה הפנתה את ראשה במהירות אל השיח, אך היה זה מאוחר מדי, והחץ כבר היה בדרכו אל מצחה, שם ננעץ.

לאחר שהנמר התמוטט וחדל לפרכס ולהתעוות לאחר מותו, פשט וימה את עורו ועקר את ציפורניו ושיניו והשחיל אותן על חוט קלוע מקליפת מתנן. את נבלת הנמר-בשרו ועצמותיו השאיר לתנים ולצבועים.

וימה מיהר לארוז את כל כליו בתיקו הקטן והחל בדרכו חזרה אל אוהלה של תים, שמיקומו היה חרוט בזיכרונו כמו הדרך הראשונה שעשה מאוהל אמו אל המעיין.

↜↟↝

תים נדהמה לראות את אהובה חוזר כל כך מהר  והייתה בטוחה שהוא חזר כדי לבשר לה שלא הצליח עדיין למצוא פתרון ושיעדר כנראה עוד זמן רב.

למרבה הפתעתה ניגש אליה וימה בחיוך רחב ובחיבוק שמח באומרו: "שלום לך פרח מדבר אהוב שלי! חושבני כי מסע החיפוש שלי תם וכי מצאתי פתרון לקללתך!"

הוא שלף את שרשרת השיניים והציפורניים ושרט עם אחת מהן את שפתיה של אהובתו בקו אנכי באמצען. טיפת דם הצטברה, נפלה והתנפצה על הקרקע היבשה.

"המכשף מעולם לא אמר שהנמר חייב להיות חי!" אמר בשמחה.

 

דמעות השמחה הרבות שהזילו השניים היו הראשונות להשקות נבט זעיר של שיח רותם שזה עתה צץ תחתם, על האדמה.

 

עם השנים כל שנותר היה צלקת קווית על שפתיה של תים שעיטרה אותן כמו קעקוע עדין. כשהייתה תים מתרגשת הייתה הצלקת מוורידה ומאדימה ומזכירה להם את  הנמר הנועז שנאלץ וימה להרוג כדי להציל את תים מידי קללת המכשף.