חתול הדפסה

 

לא בוכים על חלב שנשפך. זה מה שתמיד כולם אומרים. אבל החתול שלי תמיד אומר: "בוכים, ועוד איך בוכים." קטעים רצים עם החתול שלי.

הוא תמיד מספר לי סיפורים מהרחוב. פעם אחת הוא סיפר לי איך הוא רדף אחרי איזו חתולה לאורך קילומטרים, ובסוף עוד נלחם עליה עם חתול אימתני שחור. כמובן שהוא הביס אותו בלי בעיות. גדול החתול שלי. גדול מהחיים.

הפרוה שלו אפורה כמו עשן, בגוונים שונים. העיניים שלו צהובות, זרחניות.

 

 כל לילה בא אלי החתול שלי, קופץ על כתפי מאחורי הגב, עושה פרררררר שכזה ואני מלטף אותו.

 

לפעמים אנחנו יוצאים ביחד לבלות את הלילה בעיר, ואז אנחנו מסתובבים ברחובות החשוכים מלאי האדים והלהבות.

אני הולך עם מעיל העור הארוך שלי וכמה כלי נשק מתחתיו. הרי אני לא רוצה להיפגע, ובמיוחד לא רוצה שיפגעו בחתול שלי.

אנחנו הולכים. הוא קופץ על פחים, "מתחיל" עם חתולות פרסיאמיות-זבל. אני צולף עם רובה אוויר על עורבים ואנשים.

 

תמיד כשאנחנו יוצאים אנחנו קופצים לבקר את חופש, החברה של החתול שלי.

אנחנו מטפסים על החומה, הוא עם ציפורניים ואני באמצעים אחרים. השומר חבר שלנו, מכיר אותנו, אז הוא לא עושה צרות, נותן לנו להיכנס בלי בעיות. אנחנו הולכים לכלוב, והחתול שלי משמיע נהימה רכה. חופש עונה לו מתוך הכלוב, ופוסעת מתוך הצל אל אור הירח.

הם מחככים ראש בראש, דרך הסורגים ונוהמים זה לזה מילות אהבה.

על השלט של הכלוב כתוב:

 זוג פנתרים אפורים, זן נדיר ביותר. לצערנו הזכר נמלט, לא ידוע לאן. בדרך כלל בזוגות ממין זה הנאמנות היא מעל לכל, ובן זוג שנותר לבדו מת. במקרה ייחודי זה כפי הנראה לא היו הפנתרים כה קשורים זה לזה, והפנתרה שרדה.

 

טיפשים. מה הם יודעים. יום אחד חופש והחתול שלי יהיו יחד. יסתובבו ברחובות באין מפריע.

יום יבואו ושניהם ייעלמו בעשן העיר, ושוב לא יראה אותם איש. אבל יום זה, עודנו רחוק.

 

אמרתי לכם-גדול החתול שלי. גדול מהחיים.