Anafornos02 הדפסה

 

אנאפורנוס

אורות וצללים קטנים פיזזו על השביל הכבוש שהוביל את טיירון אל קרחת היער שלו. הקנטאור הצעיר דהר בקלילות, מודע אך בקושי ליפי האזור סביבו. אנאפורנוס, עולם היער הירקרק, פרח וצמח, הפיץ את זרעיו וניחוח הפרחים ברוחות החמימות. האדמה הייתה לחה ורכה תחת פרסותיו של טיירון והוא התפרץ בתום ריצה קלה אל קרחת היער.

"בוקר טוב אנאטורק!" אמר טיירון וחייך אל מחשב-העץ הזקן.

"בוקר אור טיירון!" השיב מחשב-העץ בעליצות, "על איזה מעגל נעבוד היום? נשכלל את המתרגם החדש שלך? נערוך כמה הקלטות ברשם-הקול?".

"לא אנאטורק ידידי, המתרגם משוכלל דיו, וכבר הקלטתנו את כל המידע החיוני על עלים. היום נמשיך לעבוד על מעגל המעבר, הוא זה שדורש עבודה!" אמר טיירון והעביר את ידו בשערו החום במבוכה. "אנאטורק, אתה חושב שאני עובד יותר מדי?".

"עובד יותר מדי?" תמה מחשב-העץ, "מדוע אתה שואל?".

"סתם… חשבתי על כך בבואי לכאן" ניסה טיירון להתחמק, אך כרע תחת מבטו החודר של אנאטורק, "ניריות ופלייר טוענים שאיני נמצא בכפר מספיק זמן, שאני תקוע כל היום במעבדה. איני מבין למה! אני הרי נמצא בכפר מחצית מן היממה, ואף יותר מכך! אין זה משנה… הבה נתחיל לעבוד".

'אנאטורק המסכן', חשב טיירון בזמן שעבד, רכון על השרטוטים הזוהרים, 'איני צריך להעמיס עליו את תהיותיי…'

אנאטורק היה מחשב-עץ ישן וחכם. הוא השתייך בעבר לסבו, שהיה גם הוא ממציא נבון. טיירון זכר היטב את היום בו לקח אותו סבו לקרחת היער שלו והראה לו את השרטוטים והמכשירים שבנה. טיירון היה אז צעיר מאוד, ועדיין הסתבך מעט עם רגלי הסייח הארוכות שלו. הוא מעד על אחד משורשי העבים והבולטים של אנאטורק…

אביו בילה אז את אחר הצוהריים עם פלייר, במגרש המשחקים, שם התחרה פלייר עם קנטאורים צעירים בגילו.

כעבור כמה שנים עברו, והמצב לא השתנה בהרבה. פלייר עדיין בילה במגרשים, מגרשי הכדור-מחבט. טיירון עבד עם סבו בקרחת היער, למד ממנו את סודות המדע הקסום שלהם והתחיל לפתח מכשירים, תיאוריות ומחקרים משלו.

כשהיה בן חמש עשרה בערך שכב סבו על ערש דווי. טיירון בילה את ימיו ולילותיו ליד הקנטאור הזקן הגווע. לילה אחד התעורר טיירון לשמע שיעולים ואנחות. סבו עמד למות. ברגעיו האחרונים גילה לו הסב את מקום הימצאו של ספר שכתב על ניסוי מסוים שביצע לפני שנים רבות, עוד בטרם טיירון נולד. הוא הוריש לטיירון את קרחת היער שלו וכל אשר בה, כולל אנאטורק. טיירון הוציא את הספר ממחבואו והחל ללמוד ממנו, מגלה למרבה ההפתעה שהוא דן בנושא שהכיר רק מהאגדות-עולמות אחרים. בתוך הספר הזה קיבץ סבו של טיירון את כל אגדות שבעת העולמות שסופרו באנאפורנוס. הסיבה למעשה מוזר זה לא הייתה רצונו העז להעביר את המיתולוגיה לדורות הבאים, אלא תאונה, שגם עליה כתב, ובה, על פי טענתו, הגיע לאחת העולמות הקסומים ההם. התאונה אירעה בשל תקלה מסוימת במתקן שבנה באותו זמן וניסה להפעיל. הוא הועבר לעולם אחר שם שהה זמן קצר ואחר מיהר לחזור לאנאפורנוס, מאחר והיה מאוד מבוהל מתוצאת הניסוי. את העולם זיהה כאחד משבעת עולמות האגדה על פי שורות השיר הנפוצות: "עצי כחל ושרק מבריקים, באור פרחים ופיות בוהקים". הסב ניסה לחזור על המסע שוב ושוב, אך בלא כל הצלחה. את המחקר נטש לבסוף מחוסר ברירה, מאחר והגיע למבוי סתום והיה עסוק בנושאי מחקר אחרים. הוא הוסיף ושרטט בספר את אותו מתקן מקולקל והעלה השערות שונות לגבי הדברים שהשתבשו ודרכים רעיונות בלבד בנוגע לתיקונם.

על פי אותם שרטוטים בספרו של סבו עבד היום טיירון…

*

הערב ירד וזוהר השרטוטים התבלט על רקע האדמה הכהה והצללים. המעגל ההולך וצומח גידל כבר את כל השכלולים שטיירון שרטט באותו יום. קולות שקטים של לילה, צרצורים, צקצוקים ומשבי רוח קלים נשמעו.

עבודת היום הסתיימה. המעגל נראה כמושלם. בוודאי יצא לדרך בקרוב לאותו עולם נעלם בו ביקר סבו.

טיירון עשה את דרכו אל הכפר בחשכה. הדרך הייתה מוכרת לו ועל כן חפז לו בשבילי היער באותה קלות בה עשה זאת באור יום מלא.

הקולות העמומים לפניו רמזו לו על התקרבו לכפר, אבל הוא לא היה מוכן להתפרצותם של פלייר, אחיו, וניריות, חברתו, על השביל. מדלגים ומצחקקים הם התקדמו לעברו ושאלו: "היכן היית כל היום טיירון? אינך מתכוון לפספס את חגיגות האביב, נכון?".

"אני חושש שכן", ענה טיירון בחוסר סבלנות בלתי מורגש כמעט, "אני צופה התקדמות רבה במעשי עד אז". תשובתו הייתה כנה אמנם, אך פלייר וניריות לא עמדו על משמעותה המלאה.

"מה אתה עושה בקרחת היער שלך כל הזמן הזה", שאלו. "מנסה לגדל ידיד?" ובהערה עוקצנית זו הסתלקו מצחקקים.

אז החליט טיירון לעזוב בערב הבא, לנסוע רחוק מכל אותם אווילים מציקים. לנסוע לעולמות רחוקים ומופלאים, בעלי תושבים שונים ומשונים, נופים מוזרים ומחקרים חדשים.  עולמות שרק טיירון ידע עליהם…

 

 

 

טריפלדור

בחוסר הקיום שבין העולמות, בחשכה המסתתרת מעין המחשבה, חגה לה מצודת טריפלדור. אבניה השחורות מסותתות ומותאמות בקסם כסוף ורב עוצמה. שלושת שעריה, בשלושת צדדי החומה, סגורים ומחוזקים. השער האדום. השער הכתום. השער הצהוב.

תחת המצודה, אם אכן קיים תחת במקום בו היא נמצאת, ריחפו שלושה דרקונים. אדום, כתום וצהוב. קפואים בהמתנה נצחית כמעט, עד אשר יזומנו על ידי אדוניהם החיוורים, המכשפים של מצודת טריפלדור.

המגדל המרכזי, השקוף, מקרין חיוורות, שאפתנות וקור לכל הכיוונים באין.

שלושת המגדלים הנמצאים בפנים החומה שחורים גם הם, וחלקים לגמרי. עליהם חקוקים תווי קסם כסוף, קסם שינה.

באחד מהם נדלק אור, בחלון שהתקיים שם מאז ומעולם. החלון נפתח פנימה אל חדרו של יורש המצודה, אשט.

היורש הצעיר זה עתה התעורר. הוא לובש את גלימתו השחורה ונועל את מגפיו הכבדים, מעוטרי הזהב הצבעוני, ויוצא אל אולם הכניסה. שם הוא פוגש את אביו, דוכס מצודת טריפלדור, ושניהם יוצאים יחד אל החצר הצהובה, לאימון הלחימה של הבוקר.

הוא מנצח בקרב בקלות ומוחה את חרבו.

הוא אמנם היה מוכן לקראתו, אבל המוכנות אינה עוצרת בעד ההפתעה. האדם הוא אותו אדם שאשט הרג אתמול ושלשום ועשרות ימים נוספים לפני-כן. אותו אדם שבכל ערב היה מחזיר לחיים כאימון בשיעור הכישוף עם אמו. אותו שיעור אליו הוא צועד כעת, עטוף בגלימה קלילה ומרובת כיסים.

הצעדה במסדרון האין-סופי מדכאת אותו. אין הוא יכול לסור הצידה, לפנות, לפתוח דלת אחרת מאשר של חדר הכשף. הוא לכוד במסלול מוכתב מראש.

מסלול אכזרי, קר ונוקשה.

המסלול שבסופו אין אור, אלא שלטון.

 

 

 

אנאפורנוס

טיירון כבר ארז כל שהצליח לחשוב עליו כראוי להתלוות למסע.

הוא נפרד כבר מאנאטוק. לא היה לו עוד איש להיפרד ממנו. לא יושבי הכפר כמובן.

הוא צעד אל המעגל והפעיל אותו.

חושיו התערפלו.

כל הקולות נדמו, כל התחושות פגו וכל המראות נעלמו.