ההוביט, ג'. ר. ר. טולקין

יומן קריאה

תקציר הספר

בילבו באגינס היה הוביט, שחי בחור באדמה. פירוש הדבר הוא שגבהו היה אמה וחצי בערך, רגליו שעירות ושהוא אהב נוחיות, ככל בן לגזע ההוביטים. מחילתו הייתה מסודרת ונקיה, הוא אהב תה, נהג לעשן מקטרת ולארח חברים, ונמנע מהרפתקאות, עד שאחת נפלה עליו.

אותה הרפתקה הגיעה בדמותם של גנדלף, המכשף הנודע, ושלושה-עשר גמדים, וכל החבורה דוחקת בו לצאת אתם להרפתקה נועזת של מיגור דרקון ולקיחת שלל. כך אירע שבילבו באגינס, הוביט מהוגן וחובב שלווה, יצא להרפתקה נועזת כשבכיסיו אין דבר פרט לממחטה.

עם תחילת מסעם נתקלת החבורה בטרולים מרושעים, הזוממים ללכוד את כולם ולאכול אותם, אך נחלצים בעזרת חכמתו של גנדלף. הם ממשיכים לעבר עמק ריוונדל, עירו של אלרונד בן-הלילית, שם הם נחים ומחליפים כוחות. מאותו מעוז קסום הם נעים אל "ההר הבודד", שם הם מתעמתים עם סופות שלג, ואף חודרים אל בטן ההר ולוחמים באורקים מרושעים. באותו מקום אפל פוגש בילבו את גולום, מין יצור נאלח ונורא אתו הוא עורך תחרות חידות על מנת לצאת מהמערה. שם הוא גם מוצא את טבעת הזהב המוזרה, ההופכת את העונד אותה לבלתי נראה. מחוץ להר החבורה נתקלת באורקים נוספים ובזאבים, אך ניצלת הודות לכשפיו של גנדלף ולעזרתו הטובה של אדון הנשרים. על מנת להתאושש מהקרב הם ממשיכים אל ביתו של ביאורן, מחליף העורות רב העצמה. משם הם נודדים ליעראופל, שם הם נלכדים ע"י עכבישים גדולים, אך ניצלים רגע  לפני הארוחה בעזרתו של בילבו. בהמשך הם נאסרים ע"י בני-הלילית של יער אופל. במקום זה מנצל בילבו את כושר ההמצאה שלו כדי לחלץ את הגמדים בעזרת חביות על פני הנהר, שמוביל אותם היישר אל העיירה שלחופי האגם לידו נמצא ההר בו שוכנים הדרקון ואוצרו, מטרת מסעם.

 בתוך ההר הם נודדים, במחילות הגמדים, על מנת למצוא את אוצרותיו, אך תוך כך הם מעוררים את זעמו של הדרקון העתיק סמוג. כעס זה מוציא הדרקון על העיירה לחופי האגם, בה ביקרה החבורה קודם לכן. אך זעם זה נוטה לרעתו של הדרקון, והוא מומת ע"י לוחם צעיר מהעיר.

כעת, משהוסר איום הדרקון מתפתח קרב גדול על אוצרו, קרב חמשת הצבאות שנקרא בשם זה בשל חמשת הגזעים שהשתתפו בו.

לאחר הקרב ולאחר שעשה את המעשה הנכון, זוכה בילבו לחזור אל מחפורתו, עשיר במעט כסף ובהרבה הרפתקאות ועלילות גבורה.

בחר בדמות מרכזית מרומן שקראת, אשר עוררה בך הזדהות או דחייה. הסבר אילו מעשים או תכונות של הדמות עוררו בך תגובה זו.

גולום « דמות מעוררת דחייה

גולום הוא אותו יצור נאלח שבילבו פוגש במערה בהר הבודד ושאצלו הוא מוצא את הטבעת. דמותו מעוררת דחייה וגועל במרבית קוראי הספר ולמען האמת היא מונחת שם כדי להיות כזו. טולקין, הסופר, יוצר במהלך הספר מעברים חדים וניגודים בין אור וחושך, רוע וטוב, בעזרת מקומות כאלו, אירועים ודמויות, וזהו תפקידו של גולום בסיפור-להוות ניגוד לדמות העיקרית, לבילבו. (רושם זה מתחזק בסדרת הספרים הממשיכה את ההוביט, טרילוגית שר הטבעות, שם מסופר בקצרה סיפורו של גולום ומוצאו, ומתברר שהוא בעצם חוטר לגזע דומה להוביטים בשם סמיאגול, שהתעוות והפך למה שהוא כיום-גולום).

 את המקורות לרגשי הדחייה והגועל שגולום מעביר ניתן לחלק לסוגים שונים: המראה, ההתנהגות-הקולות, צורת הדיבור וכו', והמחשבה.

המראה

גולום מתואר בספר כיצור קטן וחלקלק "אפל כחשכה עצמה, מלבד זוג עיניים גדולות וחיוורות בפניו הכחושים". זרועותיו ארוכות ובעזרתן הוא חותר בסירתו הקטנה על פני האגם בו הוא דר. אצבעותיו דקות, ארוכות וממהרות להיכרך סביב דברים, ועדיף שיהיה זה דג, או צווארך.

תיאורים אלו, ונוספים, יוצרים תמונה נוראה במוחו של הקורא, ותחושה ברורה, שלמרות רוח ההרפתקנות השוכנת בכל קורא פנטזיה, אף האמיץ ביותר לא ירצה להיתקל בגולום.

ההתנהגות

גם התנהגותו של גולום אומרת כולה גועל ורתיעה. דיבורו מלחשש, והוא פונה תמיד אל עצמו (מכיוון שהוא בודד ואינו מדבר עם איש), ומשתמש בתואר "אוצרי" ו"חמדתי" (בתרגום הטייסים ובתרגום "הלבן", במקור-precious) הוא ניזון מדגים, יצורים חלקלקים החיים במי האגם, ולעיתים גם מאורקים, אותם יצורים גועליים שחיים במחילות מעליו. את הדגים הוא לוכד בידיו הארוכות והדקיקות ואת האורקים הוא חונק באפלה או בהשתמשו בטבעת הרואה-ואינו-נראה. בזמן דיבורו אל עצמו הוא משמיע "קול בליעה מבעיתה בגרונו", קול שנשמע כמו מעיין גולום בעצמו.

המחשבה

צורת המחשבה של גולום, אליה אני מתוודעים בקטעי הביניים, אינה כצורת המחשבה שלנו, או של מה שאנו מגדירים כ"אדם בריא בנפשו". מחשבתו דומה יותר למחשבת אדם מטורף, שאינו שפוי. היא פתלתלה, מעוותת, אגוצנטרית ושואפת להרע לאחרים. נפתוליה ניכרים בחידות שגולום חד-לעצמו ולבילבו. החידות עצמן מורכבות ודומות מעט להגדרות בתשבצי-הגיון. השימוש בחידות מראה על מחשבה עקיפה, שאינה ישירה. גם החידות עצמן-תכנן ותשובותיהן אפלוליות, לעומת חידותיו של בילבו, שעוסקות בנושאים עליזים יותר, גם בשל אופיו וגם בשל נסיונו להכשיל את גולום, שוכן המערות.

גולום שואל:

לא יכול להראות ואף לא להישמע,

לא ניתן להרחה ואף לא לתחושה,

רובץ מתחת לגבעות ומאחורי הכוכבים

וממלא הוא חללים ריקים…

ראשון לבאים ואחרון למאספים,

הורג הצחוק בחטף ושם קץ לחיים.

והתשובה-חשכה, חושך. הוא גם שואל על הר, רוח, דג וזמן.

בילבו שואל:

עין בפנים כחולים

ראתה עין בפנים ירוקים,

"עין זו דומה לעין זו,"

אמרה העין הראשונה,

"אף נמצאת היא שם למטה

במקום להיות אי שם למעלה."

והתשובה-השמש והסביונים! בילבו שואל גם על שיניים (ואוכל…), ביצים, וחיי היום-יום.

גולום חושב תמיד על עצמו-הוא מדבר אל עצמו בלבד, פונה לבילבו בגוף שלישי. הוא תמיד יחפש את טובת עצמו, ולעולם אינו שואף ליצור דבר מה, להיות שותף למשהו, או לפעול לטובת רעיון כללי מסוים, אפילו לא הרוע, שכן הוא אוכל אפילו את משרתיו-האורקים.

בשל מכלול זה של גורמים, המראה, ההתנהגות והמחשבה, גורם גולום לתחושת דחייה וגועל אצלי, ואצל מרבית קוראי "ההוביט".

תאר בקצרה אירוע מרכזי, המסופר באחת היצירות שקראת במסגרת הקריאה המונחית (בחלק ג' של תוכנית הלימודים). הצבע על תפקידו של האירוע בעלילה ובהתפתחות הדמויות.