Print

 

הפעם הראשונה ששמעתי את קולו של ג'ף באקלי הייתה באוטו של רולי, באמצע הלילה ברחוב תל-אביבי כלשהו, והשיר היה "הללויה".

כשהייתי בצבא, תום הזכירה לי את השיר, וכמה נהניתי ממנו. אסף צרב לי את "Grace" על ה-rewriteable כדי להעביר את הקבצים ממאגר המוסיקה של הוידיאו אל המחשב האישי שלי, ובזמן שעבדתי שמעתי אותו, שוב ושוב.

 

"Grace" הוא אלבום גדול מהחיים.

אם לשפוט על פיו, אין בבאקלי ג'וניור טיפה של ענווה, והוא שופך על המאזין קיתונות מעצמו, בביטחון גמור שנעריץ אותו.

וזה עובד. המוסיקה מרגשת והתזמורים סוחפים, המלים הטובות נישאות על כנפי היכולות הווקאליות המופלאות של באקלי, והאלבום כולו מצליח להיות מגוון ובאותה עת אחיד מבחינת רמה וסגנון.

 

כשאני שומעת אלבום בצורה מסודרת (אלבום טוב, כמובן), יש שלבים ידועים מראש להיכרות ולהתמכרות. בכל אלבום יש בין שלושה לחמישה, שמשהו במלים או בקטע מוסיקלי מסוים בהם תופס אותי. אלה השירים שמתחבבים עלי מהר מאוד, וההאזנה החוזרת ונשנית לאלבום נובעת בעיקר מהרצון לשמוע אותם שוב, רצון שלעתים יביא ממש לשמיעה ב-repeat, תוך קריאה של המלים, עד להיכרות מלאה ומדוקדקת.

אחרי שהשרים הבסיסיים יושבים טוב באוזן, אני מתחילה לרצות עוד, ואז מגיע תורם של שירי הסבב השני. אלה השירים שאינם פחות טובים, אלא פחות נגישים. אני צריכה לשמוע אותם כמה פעמים כדי להבין וליהנות.