השעה מאוחרת, מאוחרת מאוד. הלילה מוסיף צינה לאוויר שביום היה לוהט ושופך לתוכו לחות וערפל. היום לא רק שהיה חם, אלא גם מייגע וכואב. המחשבות הרעות מתדפקות דלתות מוחי, נמשכות כמו העשים לעמודי התאורה. המסלול הרגיל מתחיל ועובר ליד הבית של החבר הכי טוב שלי. לא רק אותו אני אוהבת, אלא גם את המשפחה שלו ואני אפילו מכירה את כולם די טוב והבית שלהם בדרך כלל תמיד פתוח בפני, מלא אור וצחוק מתוחכם. אבל עכשיו לילה, והבית חשוך. אחר כך הנדנדות מול הבית של מוס. הנדנדות החביבות עלי במקום הזה, הכי קרובות והכי טובות. כמה פעמים ישבתי כאן וחיכיתי בתקווה שמוס יעבור? אני סוטה מהנושא, והמסלול לא מרשה לי להתעכב כאן יתר על המידה, הנדנדות שייכות לשנה שעברה.

להיכנס לעובי  השכונה. הבתים הבהירים בעלי הצורות המוזרות יפים באור הקלוש. המסלולים ביניהם סבוכים ומתפתלים, החומות סוגרות מכל עבר והמעברים מוצלים בצמחים מטפסים. אני כבר מכירה את הפניות ויודעת את הכיוון, אבל בכל זאת נעים לטעות במקום הזה לשעה קלה, לשוטט באקראי במקום הנטוש הזה, שכן בלילה אין בו איש. אך לבסוף, כיוון שאחרי הכל השכונה קטנה היא למדי, אני מגיעה למחוז חפצי.

מעין כיכר משתרעת מולי, מוארת באור המוזר של עמודי התאורה, עומדים על משמרתם כפוית הטובה כמעט כמו שוטרים. הספסלים ריקים, כמובן. אני מתקרבת אל המעגל. זהו ארגז חול גדול ועגול, בקוטר כעשרה מטרים. אין בו שום דבר. מסגרת בטון נמוכה, חול ותו לא. אני חולצת את סנדלי ותוקעת את רגלי עמוק בתוך החול החמים עדיין מהיום. אני שוכבת על גבי, ראשי מונח על הבטון החם, ומביטה בירח, בכוכבים ובלוויינים המנצנצים וחולפים ממעל.

מעברו השני של המעגל ישנה רצועה של דשא ירוק, מעבר לה מדבר וצוק. ביום רואים אחרי הצוק את הבקעה וההרים. לעיתים אני באה למקום הזה לפנות ערב, כשהאוויר קריר, השמש כבר נמוכה במערב ורוח נעימה נושבת. אני יושבת שם, יחפה גם כן, ומציירת ציורי אגדות בחול בעזרת מקל דק. נסיכות, עצים, ארמונות וסוסים מופיעים להרף ונמחקים. לפעמים אני משאירה אותם שם, מאכל לרוח. באור היום רואים אחרי הצוק את הבקעה וההרים. כשאני באה למקום הזה, כמו עכשיו, הם נעלמים ומטשטשים לכלל צללית מושחרת.

נותרים רק הלילה, המעגל ואני.הבעיות נישאות להן כמו גרגרי החול ברוח.