תמיד הייתי חיה של חושך ושקט. מסתובב לבד ברחובות האפלים. הייתי הולך עם מעיל גשם ורובה, ידידו הטוב של האדם, נעלם בצללים הרטובים.

לספר לכם סיפור רוצה אני כעת. סיפור שהוא על עצמי ועל החתול. סיפור שקרה באמת.

היה זה לילה בהיר, בעל ירח מלא (תמיד אפשר לראות את הירח ברחובות החשוכים). יצאתי לסיבוב הרגיל שלי. הייתי מדוכדך באותו לילה, הנערה שאהבתי שכבה במיטה, חמימה אך, חסרת מבע בעיניה. שושנה מגינתי נחה בכף ידה הקטנה.

עברתי סביב חומת גן-החיות, ושמעתי צעקה ונפץ ירייה. טיפסתי על החומה במהירות והצצתי אל מעבר לה. חתול אפור גדול ריטש את מעיו של שומר. הוא הרים את עיניו אלי, הן הבהיקו בזוהר צהוב, והתמוטט. ראיתי שחץ קטן נעוץ בצידו.

זינקתי מעל החומה, אל עברה השני ובדקתי את החתול. מה אכפת לי מהשומר, צווחותיו ממילא עצבנו אותי. החתול היה רדום ובקושי מסוגל היה להרים את כפו כנגדי. העמסתי אותו על כתפי וחזרתי לדירתי.

סילקתי במהירות את הנערה והנחתי את החתול על מיטה. שלפתי מצידו את החץ וניקיתי את האזור. עלי הכותרת האדומים והשחורים הפריעו לי בעבודתי מעט, אך לא טרחתי לסלקם. יש לי התמחות מסוימת ברעלים למיניהם, וידעתי שלא יתעורר עד הבוקר. הלכתי לישון.

התעוררתי למרגש נשימה חמימה מעלי. פקחתי את עיני וראיתי מסה אפורה בעלת שתי עיניים זוהרות מעלי. 'אין טעם, אין טעם, אין טעם' הרגשתי לחישה בכל עצבי, וידעתי שזהו בודאי כישוף מסוג כל שהוא. הכרחתי את עצמי לזנק ולרתק את החתול לרצפה. הוא לחש בפני ותקף.

התגלגלנו כך במשך דקות ארוכות. הוא נהנה מהקרב הזה עד מאוד. הייתה לו זו הפעם הראשונה  שנתקל בבן-אדם כערכו.

נתקנו זה מזה והתיישבנו זה מול זה. "כך גומלים לאדם שהצילך ממושב הכלוב?" שאלתי אותו, בעודי מלקק דם מזווית פי. שריטה עמוקה מצאה את מקומה על לחיי. "מה הטעם בחופש כשחופש אינה איתי?" קונן והתיז כמה טיפות דם מעל פרוותו. "ספר לי על זה בפעם אחרת… בינתיים עליך להחליט אם אתה נשאר איתי או ממשיך לבדך". "אשאר אתך. עלי לשחרר את חופש ותהה לי לעזר בכך".

הובלתי אותו לגינתי. פתחתי את הדלת וניחוח אדמה קידם את פנינו. ורדים אדומים ושחורים כנגד פסלי השיש העתיקים שמשיתי מהנהר. אור יום חיוור, ערפילי, חודר דרך סדקי הווילונות הכהים.

"אתה יכול לשהות כאן" אמרתי לו  "רק אל תאכל את הוורדים שלי".

הוא הודה לי בגרגור, והתגלגל בעפר.

עברו ימים, והתיידדנו. הוא סיפר לי על חופש אהובתו, שנלקחה לבדיקה של טרום-לידה באותו לילה. דווקא באותו לילה שההזדמנות נמסכה בדממתו, באפלתו. על הגורים שלא נולדו, שכן הוא ידע שלא ייוולדו חיים. לחופש ולו לעולם לא יהיו גורים.

הוא סיפר לי על המישורים הגדולים של מולדתו, אפורים באור השחר החיוור, משופעים באיילות עדינות, קלילות. על היערות האפלים, הקרירים.

בארץ אהבתו לא צדו אותו ואת בני מינו. חיות מקודשות היו, מכושפות.

היינו יוצאים לשוטט ברחובות העיר. השוממים, השקטים. אני ברובי ובקליעי והוא בשיניו ובציפורניו. צדנו יונים ועורבים, חולדות וכלבים.

בלילות ירח מלא היינו חוזרים לגן החיות לבקר את חופש. את השומר שיחדתי וסיממתי בסיגריות וורדים, מגני שלי. הם היו מגרגרים זה לזו, ונוהמים, דנים בתוכניותיהם. חופש הייתה גם היא אפורה, אך עיניה ירוקות כעין הירקן. כל כולה נראתה כתכשיט כסף נוצץ, משובץ אבני- חן.

אט אט התחזקה חופש, החלימה לאחר הלידה הריקה, והתכנית הפשוטה לחילוצה לבשה ופשטה צורה.

בלילה חסר ירח יצאנו שנינו לגן החיות. הלילה הגיע, ליל החופש.

את השומר פטרנו מעלינו בסיגריה מורעלת.

לא רצינו בעדים, וממילא היו שוחטים אותו כשהיו מגלים את מה שעשה.

את האזעקה נטרלנו בקלות, והמנעול לא היווה כלל בעיה. כה קל הוא הנתיב אל החופש, אך כה קל לחזור אל הכלוב בשל חוסר זהירות.

זינקנו שלושתנו אל מעבר לחומה. לא היה כל סימן למרדף אחרינו. חזרנו אל דירתי וציפינו לעיתוני הבוקר, שבודאי יבשרו על המלטות הפנתרה הנדירה מגן-החיות.

עוד יחפשו אחרינו רבות, ויתהו רבים לאן נעלמנו. עוד ירקמו סביבנו אגדות, אך אתם תדעו ותבינו.

מה רבה האפלה בעירנו, מה רבים בה הרחובות החשוכים. בעוד הערפילים מתאבכים סביבנו, איש ושני חתולים.

אגדת הרותם והקשת

  היה היה לפני שנים רבות עלם צעיר ושמו וימה. וימה השתייך לאחד מאותם שבטים פראיים, חזקים, נבונים ועתיקים ,שאכלסו את המדבר הגדול באותם ימים, והיה קשת במקצועו- היה צד חיות לשימוש שבטו ומגן על האוהלים מפני שודדים בקשתו ובחציו. וימה היה חזק, בריא ונבון. הוא היה צייד מעולה והיה מסוגל להתגנב ולארוב לבעלי חיים בשקט מוחלט. תכונות אלה מאפיינות את רוח המדבר הקטן שעל שמו הוא נקרא.

יום יום היה יוצא וימה אל המישורים והגבעות הצהובים-אפרפרים של המדבר כדי לצוד, וערב ערב היה חוזר למאהל של שבטו, נושא על כתפיו צבי, או דרבן, או אולי צרור של חגלות שזה עתה ניצודו, מוערץ על ידי הזקנים, הלוחמים והנשים הצעירות.

בוקר אחד יצא וימה לצוד, רץ בקלילות כשהשמש הזורחת בגבו ותר אחר צייד.

בשמים, שצבעם היה עדיין  כהה והסגיל בשולי האופק שם זרחה השמש, ניצב בז יחיד, צופה ומשחר לטרף, כולו צווחה אכזרית של מקור מחודד וטפרים.

כעבור זמן מה, כשעלתה כבר השמש והחלה ללהט את המישור הצהבהב, הבחין וימה בצבי בוגר, קרניו עולות מחודדות ממצחו העז ופרוותו הנאה משתלבת בצבעי הקרקע. הצבי עמד לצידו של שיח רותם פורח וכרסם ממנו מעט, אינו מבחין עדיין בוימה שמיהר להשתטח על הקרקע. וימה מתח בקשתו הארוכה חץ מחודד, מעוטר בנוצות נצים חומות-אדמדמות לשם איזון. כעבור רגע התעופף החץ בשריקה ונתקע בירכו של הצבי. החץ החטיא את לב הצבי ולא הרג אותו בשל המרחק הרב שהיה בין וימה ובינו, שהרי וימה לא יכול היה להתקרב אל הצבי במישור החשוף.

הצבי, מבוהל מהימצאותו של צייד באזור ומפציעתו, החל מיד לברוח בצליעה קלה כשכיוונו מציב את שיח הרותם בינו ובין הקשת, מותיר את וימה מקלל ומתכונן במהירות לרדיפה.

כשהגיע וימה לשיח הרותם כעבור כמה רגעים, ראה שהדם שזרם מפצעו של הצבי כבר נספג בקרקע ונינק על ידי שורשי שיח הרותם, שפרחיו הפכו ורודים בהירים, כצבע השמים עם שקיעת החמה.

וימה התעכב לרגע כדי לקטוף צרור מן הפרחים המוזרים והריחניים, אבל הופתע על ידי קול מוזר-הרוח בענפי הרותם. נדמה היה לו שהיא לוחשת לו משהו… אבל הוא מיהר לרדוף אחרי הצבי, שכבר נעלם מעבר לאופק השטוח והאין-סופי…

האדמה הלוהטת חרכה את כפות רגליו של וימה דרך הסנדלים הקלים שנעל, בעודו רץ במהירות, עוקב אחרי העקבות הקלושים שהותירו פרסות הצבי על הקרקע הקשה וכתמי הדם.

כעבור זמן מה ראה וימה משהו בקצה האופק המטושטש מאדי חום. נדמה היה לו שזה אוהל כלשהו, אבל לא יכול היה להיות בטוח. הוא המשיך להתקדם, עוקב אחרי העקבות לכיוון האוהל.

לבסוף הגיע אל האוהל המוזר-בודד ויחיד במדבר. בצד האוהל באר מים מכוסה, מוכנה לספק מים קרירים וחיים בכל עת של היום. יריעתו הקדמית פתוחה וחושפת כריות ושטיחים בגווני אדום, לבן וורוד, רקומים בפרחי זהב, מוקפים בכלים זהובים-מחתת גחלים, מנורת שמן, צלחות וגביעים. בתוך האוהל, נסמכת על הכריות, ישבה נערה, אישה צעירה יפהפייה, עורה שחום כאדמה, עיניה שחורות וחדות כצור המדבר ושערה בהיר כעין השיטפונות הסוחפים. עסוקה הייתה בפשיטת  עורו של הצבי וניקזה את הדם לתוך כלי זהוב. החץ שנשלף מירך הצבי נח על החול, אדום מדם.

היא חייכה אל וימה הנדהם ואמרה: "ברוך בואך קשת אמיץ. האם תכבדני ותניח לי לארח אותך באוהלי ולהכין בעבורך את הצבי הזה?"

וימה הנהן בראשו, כי לא יכול היה לדבר כלל.

וימה והנערה אכלו את הצבי ושתו מים קרירים וצלולים מהבאר בגביעים הזהובים. לאחר ששיבח וימה את אירוחה ומעשה ידיה סיפר לה וימה כיצד הגיע לאוהלה והיא סיפרה לו את סיפורה המוזר:

שמה היה תים שהוא שם רוח הרותם הטובה הניחנה בטוב, יופי וכשרון. היא הייתה בתו של ראש שבט שקט ושלו שעיקר עיסוקו היה רעיית כבשים ועזים בחלקים העשירים יותר בצמחיה של המדבר. לרוע מזלה, כשהייתה בת חמש-עשרה התאהב בה מכשף מבוגר ששכן במאהל שבטה קרוב לשנה, אף שהיה זר. תים סירבה להינשא למכשף מכיוון שהיה זקן ומרושע, למרות אהבתו אליה. המכשף הרע סומא על ידי כעסו הרב והטיל עליה קללה משונה ונוראה-עליה להישאר באוהל  רחוק ומבודד משבטה, אם כי מצויד לאורח חיים מלא, ולעולם לא לראות אותם שוב עד אשר יוקז דמה על ידי נמר. אם ימשיכו לעקוב אחר מחשבותיו של המכשף היא תישאר מרוחקת מכל אהוביה עד שלבסוף תמות משיניו או ציפורני נמר, שהרי אף נמר לא ישרוט אותה ויותירה בחיים…

המכשף נמלט מזעם שבטה ומאז שהוטלה עליה הקללה שכנה תים באוהל המבודד ולא ראתה נפש חיה. הוא האדם הראשון שראתה מזה שלוש שנים!

וימה התאהב בה מיד ונרעד לשמה סיפורה העצוב. הוא קלע זר מפרחי הרותם הורודים והניח אותו על ראשה. אז נפרד ממנה ויצא מיד לחפש דרך להתיר את הקללה.

תים נותרה לבדה באוהל ועל שפתיה חיוך עצוב. מי יודע אם לא ייהרג וימה בניסיונו להשיג פתרון לקללה, ויעברו שנים עד שימצא גור נמרים ויאלף אותו…

↜↟↝

וימה החל במסעו לכיוון משכנם של הנמרים הפראיים-ההרים.

לאחר מסע מתי ומהיר הוא הגיע לאזור בו ניכרו סימני משכנו של נמר-גללים, אניצי פרווה, טביעות רגליים ואפילו עצם בעלת טביעות שיניים גדולות.

וימה איתר אחד משביליו של הנמר שהתנהל בתוך ואדי והציב מארב בתוך שיח רותם גדול ופורח. הפרחים הקטנים והענפים הרבים יסתירו אותו והריח העז יטשטש את ריחו.

כעבור כמה שעות של ציפייה שמע וימה  קולות פסיעה חרישיות מכיוון עיקול הנחל. הוא מיד דרך את קשתו הארוכה וכיוון אל השביל כך שיוכל לכוון בדיוק בקלות ובלי להתנועע יתר על המידה ולמשוך את תשומת לב החיה.

לפתע נראה הנמר הגדול והיפהפה, פוסע בשאננות על השביל שלו. וימה חיכה בסבלנות עד שהנמר עבר מולו, כיוון אל החיה

לחישת רוח קלילה נשמעה ברגע של מתח קפוא בין ענפי השיח. נדמה היה לוימה שהיא לוחשת את שמו.

החיה הפנתה את ראשה במהירות אל השיח, אך היה זה מאוחר מדי, והחץ כבר היה בדרכו אל מצחה, שם ננעץ.

לאחר שהנמר התמוטט וחדל לפרכס ולהתעוות לאחר מותו, פשט וימה את עורו ועקר את ציפורניו ושיניו והשחיל אותן על חוט קלוע מקליפת מתנן. את נבלת הנמר-בשרו ועצמותיו השאיר לתנים ולצבועים.

וימה מיהר לארוז את כל כליו בתיקו הקטן והחל בדרכו חזרה אל אוהלה של תים, שמיקומו היה חרוט בזיכרונו כמו הדרך הראשונה שעשה מאוהל אמו אל המעיין.

↜↟↝

תים נדהמה לראות את אהובה חוזר כל כך מהר  והייתה בטוחה שהוא חזר כדי לבשר לה שלא הצליח עדיין למצוא פתרון ושיעדר כנראה עוד זמן רב.

למרבה הפתעתה ניגש אליה וימה בחיוך רחב ובחיבוק שמח באומרו: "שלום לך פרח מדבר אהוב שלי! חושבני כי מסע החיפוש שלי תם וכי מצאתי פתרון לקללתך!"

הוא שלף את שרשרת השיניים והציפורניים ושרט עם אחת מהן את שפתיה של אהובתו בקו אנכי באמצען. טיפת דם הצטברה, נפלה והתנפצה על הקרקע היבשה.

"המכשף מעולם לא אמר שהנמר חייב להיות חי!" אמר בשמחה.

דמעות השמחה הרבות שהזילו השניים היו הראשונות להשקות נבט זעיר של שיח רותם שזה עתה צץ תחתם, על האדמה.

עם השנים כל שנותר היה צלקת קווית על שפתיה של תים שעיטרה אותן כמו קעקוע עדין. כשהייתה תים מתרגשת הייתה הצלקת מוורידה ומאדימה ומזכירה להם את  הנמר הנועז שנאלץ וימה להרוג כדי להציל את תים מידי קללת המכשף.

היה זה ליל סוער וקודר.

טיפות גשם כבדות נקשו בחלוני, ממנו נשקפה האפילה ההולכת ומעמיקה, שהוארה לפרקים בברקים. בעקבות הברקים באו רעמים שקדחו חורים במוחי והחמירו את כאב הראש שאחז בי משעות הצהריים. אורם הזוועתי של הברקים צבע את עץ התפוח הזקן בצהוב מלוכלך, והרוח הניעה את ענפיו בחריקה מתמדת.

החלטתי להתעלם ממצב העניינים בחוץ ולשוב לעבודתי. הפניתי ראשי בחזרה אל מכונת הכתיבה. השורות שניבטו אלי מן הדף כמו חייכו אלי. חיוך עם שיניים. סיפור האימה שכתבתי עמד להיות יצירת מופת, יכולתי לחוש בכך בכל עצמותיי, אבל איבדתי את הריכוז הדרוש לכתיבתו, לכן עלי להפסיק ולשוב לעבוד מאוחר יותר. בינתיים התנחמתי באחד מהספרים בספרייתי, "סיפורים דגולים של אימה והעל-טבעי". אסופה משובחת במיוחד. פתחתי בסיפור החביב עלי, "החתול השחור", של אדגר אלן פו. לי עצמי היה חתול שחור (כמובן), אבל ברגעים אלו הוא שוטט בחוץ. פעמים רבות ניסיתי להסביר לו שמזג-אוויר כזה אינו מזג-אוויר לחתולים, אבל הוא התעלם. חתול מטורף, אין ספק, אך יש בי כבוד אליו ואל בני מינו.

קראתי בסיפור, בדלגי מקטע אהוב לקטע אהוב, אך לפתע נקטע רצף האותיות ברעש חד שבקע מעבר לדלת חדר העבודה. מעין קול בין יללת אימה לבין צווחתה של חיית טרף. מה שזה לא היה, זה הלך והתקרב...

לא בוכים על חלב שנשפך. זה מה שתמיד כולם אומרים. אבל החתול שלי תמיד אומר: "בוכים, ועוד איך בוכים." קטעים רצים עם החתול שלי.

הוא תמיד מספר לי סיפורים מהרחוב. פעם אחת הוא סיפר לי איך הוא רדף אחרי איזו חתולה לאורך קילומטרים, ובסוף עוד נלחם עליה עם חתול אימתני שחור. כמובן שהוא הביס אותו בלי בעיות. גדול החתול שלי. גדול מהחיים.

הפרוה שלו אפורה כמו עשן, בגוונים שונים. העיניים שלו צהובות, זרחניות.

 כל לילה בא אלי החתול שלי, קופץ על כתפי מאחורי הגב, עושה פרררררר שכזה ואני מלטף אותו.

לפעמים אנחנו יוצאים ביחד לבלות את הלילה בעיר, ואז אנחנו מסתובבים ברחובות החשוכים מלאי האדים והלהבות.

אני הולך עם מעיל העור הארוך שלי וכמה כלי נשק מתחתיו. הרי אני לא רוצה להיפגע, ובמיוחד לא רוצה שיפגעו בחתול שלי.

אנחנו הולכים. הוא קופץ על פחים, "מתחיל" עם חתולות פרסיאמיות-זבל. אני צולף עם רובה אוויר על עורבים ואנשים.

תמיד כשאנחנו יוצאים אנחנו קופצים לבקר את חופש, החברה של החתול שלי.

אנחנו מטפסים על החומה, הוא עם ציפורניים ואני באמצעים אחרים. השומר חבר שלנו, מכיר אותנו, אז הוא לא עושה צרות, נותן לנו להיכנס בלי בעיות. אנחנו הולכים לכלוב, והחתול שלי משמיע נהימה רכה. חופש עונה לו מתוך הכלוב, ופוסעת מתוך הצל אל אור הירח.

הם מחככים ראש בראש, דרך הסורגים ונוהמים זה לזה מילות אהבה.

על השלט של הכלוב כתוב:

 זוג פנתרים אפורים, זן נדיר ביותר. לצערנו הזכר נמלט, לא ידוע לאן. בדרך כלל בזוגות ממין זה הנאמנות היא מעל לכל, ובן זוג שנותר לבדו מת. במקרה ייחודי זה כפי הנראה לא היו הפנתרים כה קשורים זה לזה, והפנתרה שרדה.

טיפשים. מה הם יודעים. יום אחד חופש והחתול שלי יהיו יחד. יסתובבו ברחובות באין מפריע.

יום יבואו ושניהם ייעלמו בעשן העיר, ושוב לא יראה אותם איש. אבל יום זה, עודנו רחוק.

אמרתי לכם-גדול החתול שלי. גדול מהחיים.

היינו ביום הנישואין השני שלנו, לארה ואני. נשואים כבר שנתיים, כל כך מהר. כל כך מעט זמן. לא היה ילד עדיין, אבל קיווינו. בינתיים היינו צעירים וחופשיים, ונסענו לחודש ימים באחד מהכוכבים התיירותיים הפופולריים ביותר, כוכב הקרח. פני הפלנטה מכוסים ברובם מים, שהם בעצם קרח, בגלל ריחוקה של הפלנטה מהשמש שלה.

הכוכב עניין אותי בגלל עבודתי באותה עת. חקרתי סוגים וצורות שונות של מים וקרח וניסיתי למצוא להם שימושים בתעשייה.

לארה רצתה לבקר בו כי הוא הזכיר לה את מולדתה, בכדור הארץ. רוסיה.

הכוכב הוא באמת מקום נפלא, וראוי למוניטין שיצאו לו. במשך שלושה שבועות ביקרנו במקומות נפלאים ומדהימים ביפים. מערות עצומות, מלאות נטיפים של קרח צבעוני ואורת שבורות. ערבות לבנות משתרעות מאופק לאופק ונקודת הייחוס היחידה היא עמוד אדום שנתקע שם כדי שאנשים לא יאבדו את שפיותם. סופות שלג אין-סופיות שמסתובבות סחור סחור בין הרים של כחול וירוק, לכודות ביניהם.

בשבוע האחרון נסענו אל האטרקציה העיקרית של העולם, הר המראות ומוזיאון הקרח..

הר המראות הוא קרחון ענק, שבולט מתוך מישור הקרח. הוא התרומם זמן קצר מאוד לפני שבני האדם הגיע לראשונה לכוכב, כתוצאה מפעילות וולקנית נדירה. מורדותיו, שנחתכו בפתאומיות על ידי כוחות עזים, חלקים כמראות, ומשקפים חלק ניכר מסביבתם, למרות שקיפותם. הם אינם אוגרים שלג עליהם מפאת זוויותיהם האנכיות ובשל חלקותן יוצאת הדופן.

מוזיאון הקרח נחצב בהר הקרח. זוהי מערכת מפותלת של מסדרונות וחדרים, שנחצבו סביב לב ההר במתכונת שבלולית, ובכל חדר חצב אמן כלשהו כאוות נפשו. פסלים, תבליטים ותחריטים. תמונות נוף, גברים ונשים, מאורעות היסטוריים, חלומות, הכל עשוי קרח. חדרים רבים עוד עומדים בו ריקים, ממתינים לאומנים שיבואו ויחצבו בהם.

כשהגענו להר ראינו למרגלותיו דוכנים רבים. מכרו שם לוחות קטנים שמספרים לך אגדות רוסיות בהן מופיעים הרי קרח ומראים תמונות של חדרים נבחרים ושל מורדות ההר. דוכנים אחרים הציעו לאנשים מפות של ההר, מבפנים ומבחוץ. אלו החיצוניות כללו שני שבילים לטיפוס על ההר-אחד של מדרגות ואחד שלא קיים כלל. כלומר-הציעו לטפס באקראי על ההר החלקלק. דוכנים אחרים אף הציעו כלים לטיפוס-כל מיני מגפיים דוקרניים שאמורים להיאחז בסלע, בגדים דביקים ואפילו תיישים, או מין עיזי הרים  שיודעות לטפס.

לארה ואני שוטטנו מעט ביניהם, אבל מיהרנו להיכנס אל ההר עצמו.

נענו בין החדרים, לוטשים עיננו ביצירות המופת ובתפארת. הגענו ללב ההר בשעות אחר הצוהריים המאוחרות. אף אחד מהמדריכים אף לא רמז מה נמצא בלב ההר. גילינו שלב ההר היה חדר גבוה ורחב, חצוב ומלוטש בצורת פירמידה משולשת.

נשימתנו נעצרה בהביטנו אל תוך הקרח הירוק-כחול-שחור.

אנשים נוספים נכנסו לחדר ושברו את הדממה, ונאלצנו לצאת. כבר אז הייתה לארה שקטה מאוד. עיניה הכחולות היו פעורות לרווחה. יצאנו מההר ושבנו אל האכסניה בה התגוררנו. כל הערב לא הוציאה לארה מילה מפיה. הרגשתי לא הייתה נוחה, אך קיוויתי שהכל ישתפר בבוקר.

בבוקר התעוררתי ומצאתי את לארה שוכבת לצדי, נושמת בקלילות. עיניה היו פקוחות, וקצות אצבעותיה כחולים.

הרופאים המקומיים הצטערו מאוד. לארה שייכת לאחוז זעיר של בני האדם, אמרו הרופאים, שלמראה לב ההר אוחז בהם הכפור. זהו נגע מוזר, ומעט ידוע עליו. ההשערה העיקרית היא שמוחם תופס את הקרח כמושלם, וברגע בו הם חוזים בצורה המושלמת לדעתם של הקרח, ברגע בו הם נוגעים בכפור השלמות הם רוצים להדמות לו.

המוח מאותת לגוף להפוך לקרח.

במשך זמן מה, כך הם אמרו, האדם עוד ממשיך להזין את עצמו, אך בשלב מסוים הוא חדל והם חייבים לחבר אליו קו מזין.

טיפשים. הלא תהליך הקירור העצמי דורש אנרגיה, לכן הגוף ממשיך לאכול, עד שהוא כבר קפוא מאוד ואינו יכול לזוז, ולבסוף להחזיק את עצמו בחיים. אבל הם לא ידעו זאת אז, וגם אני חקרתי רבות עד שהסקתי זאת ממעט הנתונים שהיו בידי.

מנהלי האתר היו מוכנים להמשיך ולטפל בלארה על חשבונם, אך אני ביקשתי שיניחו לה להקפיא את עצמה, אם זה מה שהיא רוצה. כל שביקשתי היה שיציבו אותה בלב ההר, בארון שקוף של קרח. היא תשמש כאזהרה לכל הנכנס ללב ההר, והקור ישמר את יופייה.