דמותו לא השתלבה בעוברים ובשבים. בגדיו האפורים והשחורים בלטו כנגד הזרם הצבעוני הבלתי פוסק בו צעדתי. למרות המראה המוזר המשכתי ללכת, מתחמקת מהיתקלויות באנשים, בכיוון המסעדה בה הייתי אמורה לפגוש את פרנק. הזר המוזר לא הלך אלי, אלא סתם בכיווני, אבל נראה היה שבשלב מסוים תפסתי גם אני את מבטו. התקרבנו זה אל זה. לאט לאט מבטו ננעץ בי. חודר, כאילו מנסה לעבור דרך המשקפיים אל תוך עיני. הרגשתי שהוא מוכר לי איכשהו. התחושה עברה. חלפנו אחד על פני השני.

הנחתי להרגשה המוזרה שהתפתחה בי להתפוגג. הרחוב היה מואר בשמש אחר צוהריים, אך קריר, עם עצים ירוקים ומדרכה אדמדמה. הכביש היה מחופה. בדיוק כמו שאהבתי אותם. בדיוק כפי שתכננתי אותם במשקפיים לפני שנים רבות.

המסעדה אליה נכנסתי כשהגעתי לסוף הרחוב הייתה מסעדה איטלקית קטנה שאני ופרנק היינו הולכים אליה לעיתים קרובות. החלפתי את בגדי לשמלה שחורה קלה במקום בגדי העבודה וחיפשתי את פרנק. מצאתי אותו בשולחן פינתי קטן, מחייך בג'ינס וחולצה מכופתרת. הוא קם לקראתי, התנשקנו והתיישבנו.

הזמנו את המנות שלנו מהמלצר ושוחחנו קצת בזמן שחיכינו להן. הן הגיעו לבסוף והתחלנו כבר לאכול אותם כשלפתע עבר רחש ביושבי המסעדה. הסתכלתי סביב כדי לראות על מה כולם מתלחשים ופתאום שמתי לב שפרנק לא לובש כלום מלבד חליפת הבסיס. כלומר, הבגדים שלו נעלמו! אחריו נעלמו הבגדים לשולחן שלידנו. ואחריהם לשולחנות נוספים, עד שכל המסעדה הייתה עירומה ונרעשת מלבדי. השף יצא דרך דלתות המטבח והכריז בקול: "לא לדאוג גבירותיי ורבותיי! לא לדאוג! זה רק וירוס במשקפיים! כבר שמענו על מקרים כאלו בעבר! זה יפסק עוד מעט!". יושבי המסעדה התעלמו ממנו ויצאו בזרם כועס מהמסעדה. פרנק אחז בידי והתכוון להוביל אותי החוצה אך נלכדתי בזרם אחר שהסתבך בין השולחנות. איכשהו נדחקתי אל יציאה צדדית זעירה כלשהי שהובילה אל תוך סמטה קטנה. יצאתי לרחוב ולהפתעתי מעבר לפינה הצטרף אלי האדם המוזר שראיתי אחר הצוהריים. הוא הלך לצדי עם משקפי השמש המוזרים שלו וליווה-הוביל אותי בדרכי. "מי אתה?" שאלתי. "אחר כך", הוא ענה, "עוד מעט".

המשכתי ללכת אתו, מפוחדת מעט, עדיין בהלם מההתרחשות במסעדה.

הוא עצר ליד דוכן קטן, בו עמד איש זקן, ופנה אליו. המתנתי על המדרכה. הוא חזר ובידו שני ספלי נייר ובהם קפה מעלה אדים. "קחי", אמר, "לא סיימת את הארוחה במסעדה". שתינו בשקט, תוך כדי הליכה איטית, עד שהגענו לפארק קטן ובו גן שעשועים זעיר לילדים וכמה ספסלים.

הוא לבש מכנסיים שחורים, חולצת-טי אפורה ומעיל שחור. מבט זועם נוסף מצדי חילץ ממנו אנחה וממני הארה קטנה שפניו נראים עייפים אך כנים ואמיצים ויפים.

"אני גרמתי לוירוס המשקפיים במסעדה" אמר לבסוף.

מבט נדהם ממני.

"אני משתייך לקבוצה קטנה של אנשים שמתנגדים למשקפיים. אנחנו חושבים שאנשים צריכים לראות מה באמת קורה מסביבם, לא מה שהם רוצים לראות. שיפסיקו לחיות באשליה ושיבינו את העולם שקיים סביבם. אנחנו לא משתמשים במשקפיים".

עדיין שקט ותדהמה ממני. כמעט כל חיי הייתי עם משקפיים. מאז שקיבלתי את משקפי הראשונים מסבתי ביום הולדתי החמש עשרה ועד היום, לא היה יום בו לא הלכתי אתם. תחושת הכיסוי על העיניים הייתה כמו הגנה בשבילי, בלעדיהם הרגשתי עירומה.

"ראיתי אותך בדרך למסעדה. היה לי חבל עלייך. השתלתי בך חסימה לוירוס, אבל אחר כך עוד היו לי רגשות אשם, אז באתי ללוות אותך", הוא המשיך.

כמה ילדים הגיעו והתחילו לשחק בגן. התיישבנו על ספסל, בדממה.

לאט הוא הושיט את ידו אל פני וליטף אותם. שחרר את התפס שהחזיק את המשקפיים במקומם, על עיני. הוריד אותם בעדינות.

מצמצתי בגלל האוויר והרוח שהכו בריסי והסתכלתי סביבי. המכוניות המכוערות והרבועות פלטו עשן ברחוב. אנשים בחליפות בסיס שחורות או כחולות ומכשירים שלפתע נראו כבדים, אפורים, מוזרים ומגוחכים עד אימה הלכו על המדרכה האפורה. השמיים היו מלאים בעננים אפורים ורכים.

גן השעשועים היה צבוע בצבעים עליזים, מוקף בכמה עצים. לילדים לא היו משקפיים שיגנו עליהם מפני הכיעור. הגן היה נקודת אמת בתוך העיר. "אין דירות פנויות באשליות", לחשתי, נזכרת במשפט שאמר לי ידיד מהתיכון כשקיבלתי את המשקפיים לראשונה.

הפניתי את מבטי אל האיש המוזר. הוא נראה בדיוק כפי שנראה לי עם משקפיים. הוא התקרב אלי ונעמד לידי, מביט החוצה. ליטף שוב את פני, מחה את דמעותיי, חייך ואמר "את רואה? אפשר גם בלי. אפשר גם בלי משקפיים".

איזה יופי, יש לי סרט חדש למקרן. הזמנתי את כל החברים שלי לצפות בו איתי בפעם הראשונה. הרי כולם יודעים שלי יש את המקרן הכי טוב.

המצאה נהדרת המקרנים האלו, למדנו עליהם בשיעור. שלוש פאות בפירמידה אחראיות לכל אחת מהממדים, והרביעית לקול. מכניסים למקרן, הוא קורא כל צד ומקרין תמונה תלת ממדית, עם סאונד מצוין.

אנחנו כולנו יושבים בחדר הצפייה, על הספה. דרן מפעיל את המקרן. למרות שהוא שלי דרן יודע להפעיל אותו הכי טוב. טרו הביא סוכריות נהדרות, אמיתיות, לא סתם טבליות וויטמינים מגעילות. ליין הביאה את עצמה, וזה מספיק לכולנו.

הסרט נהדר. פעלולים טובים עם העלילה הרגילה- חבורת ילדים שמצילים את העולם ומוכיחים שלא צריך לפחד ממהונדסים ושהם בעצם נחמדים ורוצים לעזור כמה שהם יכולים.

כל הסרטים ככה. לפעמים הם חייזרים, לפעמים סתם מעוותים. אבל תמיד תמיד הם גאונים, או עם שאומנו לכוח פיסי, או נפשי.

 "למה הם תמיד כל כך טובים?" תוהה דרן בסוף הסרט. "למה תמיד מכשירים אותם לעבור מכשולים שונים ומשונים בחייהם?" הוא ממשיך.

חיכוך

בחלל אין חיכוך שיעצור אותך. אתה יכול להמשיך לגלוש לנצח כמעט.

זה מה שאנחנו עושים. גולשים.

כניסת מועדון הגלישה.

כשאתה נכנס למועדון שלנו אתה יכול לראות מסביבך את החלל.

כמובן שאלו טפטים. כלומר, אלא אפילו לא טפטים אמיתיים, אלא ניירות גדולים שהדבקנו על הקירות בלי שום רווחים. קנינו צבע בכל דמי הכיס שהצלחנו לחסוך, וצבענו את הכל בשחור. אחר כך קנינו צבע כסף וערבבנו אותו עם צבעים אחרים כדי ליצור צבעים מטאליים. איתם ציירנו גלקסיות רחבות ונוצצות, ערפיליות מסתוריות מלאות פיתולים וכוכבי שביט בוהקים.

אף אחד לא יודע איך המועדון באמת פועל. חוץ מברונטו אולי. אנחנו קוראים לו ברונטו כי הוא כזה עתיק, כמעט כמו דינוזאור. בעצם הוא בגילנו, אבל הוא לימד את כולנו לקרוא. הוא יודע יותר מכולנו ותמיד מסביר לנו הכל.

אחד הדברים שהוא הסביר לנו זה החיכוך. שכולנו מתחככים בעצם עם כל החלקיקים הקטנים שיש בכל דבר וזה מאט אותנו. בגלל זה אנחנו בעצם זזים. ובחלל-אין חיכוך. ובמועדון-החלל נכנס לקופסא וכולנו יכולים לגלוש בו.

אתה פורש את זרועותיך ודוחף את הקיר והיקום ממך והלאה. אז אתה מפליג לך בין הכוכבים ומתמכר לייאוש שהמרחב טומן בלבך. ואם אתה באמת חסר כל פחד, אתה יכול להמשיך כך במשך שעה ויותר.

אבל בסוף אתה יוצא. נחבט בקרקע וכל האפר שהתפזר בחלל היקום שב ונדבק בך ואין לך לאן לברוח ממנו חוץ מלמועדון.

כשאנחנו לא במועדון, ורוב הזמן רובנו לא במועדון-הרי רק אחד יכול להיות שם, אנחנו מסתובבים בין ההריסות. זה ממש כיף. אפשר למצוא כל מיני מטולים ורחפות ישנות. אנחנו יכולים לשחק בהן שעות. עד שאחד מאיתנו, לפעמים זה אני, חייב ללכת. ואז, לגמרי לבד-הרי אימא עסוקה תמיד, אנחנו חוזרים למועדון.

ושוב-אתה מתמכר ליקום. גם אם הוא בתוך קופסא.

מה נעשה אם מישהו יישאר במועדון יותר מדי זמן? ברונטו תמיד יכול לנתק אותו. אף אחד הרי לא יכול להפעיל את המועדון מבפנים. ואי אפשר להפעיל אותו ואז להיכנס. אז הרי היקום יברח ממנו החוצה וישתלט על העולם.

יום אחד מישהו יכלא שם על ידי חבורת בריונים ויישאר שם יותר מדי זמן. מי יודע מה יקרה לו? אני חושש שאפילו ברונטו לא יודע.

יום אחד מישהו ייקח את החברה שלו באישון לילה ויחבר מערכת הפעלה פנימית. אז הם יכנסו יחד ויפליגו לנצח.

אולי הם ימסו ויהיו לאחד.

האח! איך ישנתי טוב! בהשוואה ללילות עברו, היה זה כמו לעבור למלון גרדן מ… לא משנה… אני מנסה לא להיזכר בדברים האלה.

"בוקר טוב ז'אן". המחשבים הארורים האלה… מדברים אליך לפתע פתאום, בלי שתרגיש שהם שם. טוב, בטח הם ככה בכוונה.

גיששתי בניסיון חסר תועלת אחר כיור. שכחתי שאני בחדר התלת ממדי שלי. חשבתי: 'חוסר כבידה', ונאחזתי בכיור. חשבתי שוב: 'כיור', ומיד הכבידה השתנתה כך שאני אוכל לרחוץ את פני. נפלתי כמה וכמה פעמים עד שלמדתי שלפני שעוברים מכבידה לכבידה צריך לכבות את הכבידה ולהיעמד מחדש, בכיוון ה"נכון".

מחשבה נוספת: 'מים', ומים החלו לנזול לתוך הכיור. כל המחשבות האלה על הבוקר מזיקות לבריאות. אבל המדענים האלה כל כך מתלהבים מההוראות ע"פ תדר מוח אישי שהם פשוט תקעו אותן בכל מקום. מה, ברז כבר לא מספיק בשביל פנימיסט חלל?

"כניסה הפוכה בטרמינל זמן זה דבר נורא ז'אן, אנחנו יודעים, זה קרה כבר כמה פעמים" הם אומרים, ומלטפים את ראשי' חשבתי בעודי שולף חולצה ומכנסיים מקופסת המתכת הממוגנטת לרצפה, קיר, מה שזה לא יהיה.

כן דבר כזה נורא, לעבור מבערות, עוני, ומוות לידע, עושר וחיים. לא שאני יודע משהו על זה. אבל אני חייב להעמיד פנים שאני יודע. אחרת הם יגלו שאני לא מ1999-. ואז בטח יקפיאו אותי על תקן "שקרן", ויפשירו חלקים ממני כדי להציל אנשים חולים.

אבל אני חכם, לפני שבאתי בטענות שאני "כניסה הפוכה בטרמינל זמן" עשיתי מחקר קטן בספריה הציבורית.

המחשבים שם אמנם ישנים מאוד, והקסדות והחליפות עושות כאב ראש איום, אך זה היה שווה את זה.

לעבור מרחוב בעל כבידה בלתי משתנה, חוסר מזון ואי בטחון, לפנימית חלל, עם קוביית-תא בעלת כבידה מותאמת, מזון מעולה בלא הגבלה, ומעל לכל-חינוך ובטחון, זה… זה שווה אלף ימי עינויים, עינויים שאני עברתי.

'ארוחת בוקר, קבועה' חשבתי, ולפני שהספקתי להיזכר, נפלתי "ארצה". לעזאזל! גם לפני שאוכלים צריך לזכור לתאם את הכבידה לכיוון של המתמר, אחרת הוא "מתאים" אותך באופן אוטומאטי… כלומר-זורק אותך על הרצפה. לא אכפת להם פה שהכוכביות האלה ישתפשפו קצת. ממילא הם כולם כאלו חלשלושים, נולדו וגדלו בחצי ג'י.

איך, חשבתי בעודי מחליק בחוסר כבידה לתוך המנהרה המובילה לחדר הלימוד, איך הצלחתי לעזאזל להערים עליהם. עם כל המחשבים, גלי המוח, והמתמרים שלהם הם עדיין לא הצליחו לגלות שקרן קטן.

כשנכנסתי לחדר הלימוד החנקתי את הגיחוך, מפאת חישני ההתנהגות. רק זה חסר לי עכשיו, לקבל ריתוק על התנהגות לא הולמת…