פתחתי את הדלת וצעדתי החוצה.

עיני נעצמו בכאב לנוכח בוהק הקרינה שחזרה אלי מכל עצם בשדה הראיה. גל חום אדיר הכה בגופי ואת עור התוף שלי הצרימו יללות של נשמות אומללות, שנידונו לעינויי נצח בצורת חתולים מחוץ לבית הממוזג.

אין ספק.

זהו פי הגהנום.

 

ים המלח.

 

לאחר צעדה מפרכת בתופת שמחוץ לביתי הגעתי למחוז חפצי. המפתח שהיטלטל על אצבעי במהלך הדרך התאים בדיוק למנעול הכבד שתלה על הדלת, וזו מצידה, לאחר שהסרתי ממנה את הבריח, נפתחה בחריקה צורמנית וגילתה מדרגות אפלוליות שירדו אל חשכה חסרת תחתית.

 

עם כל צד ומדרגה נדמה היה כאילו הופחתה מעלה מטמפרטורת האוויר. עד שהגעתי לתחתית האוויר סביבי כבר היה קריר לנעים, אם כי טחוב. גיששתי באפלה אחר מתג האורות.

 

מדפי ספרים הקיפו אותי, משדרים אלי אהבה חסרת גבולות ותנאים. נראה לי שאדרוש מילדי שיקברו אותי בספריה.

המקום הראשון בו חיפשתי היה מדף כתבי העת. שם, בין "משקפיים" ל"ביטאון-חיל-האוויר", קרצה אלי פתאום הכותרת המוכרת – WIZ.

 

גל של זיכרונות שטף אותי. בנבכי מוחי רץ תיכוניסט צעיר וחטף מידי אמו את מעטפת הניילון השחורה, קרע אותה בשקיקה וחשף את תוכנה – הדבר היחיד שהיה מוכן לקרוא – ירחון המשחקים שלו. ברגע שהיה השלל בידיו אץ לחדרו והדלת, עמוסת פוסטרים של מטוסים ומכוניות, נטרקה בפני אחותו הקטנה. הילדה הזערורית תאלץ להמתין עד שיתמזל מזלה והיא תוכל "לשאול" את הגיליון כדי לקרוא את הקומיקס ולהעריץ את השחקנים המוזרים, עטויי הגלימות וחגורי החרבות, שנלחמו במפלצות אכזריות וסגדו לאלים משונים...

 

עוד.

 

עוד!

 

דבר לא יעצור בעדי מלהשיג את שאר הגיליונות העתיקים של אחי, שנתרמו באכזריות לספריה של אמא. לאחר דחיפה ממושכת וחריקות בלתי נסבלות כמעט נפתחה דלת הברזל האדומה של המחסן. גל ריחני של נייר נרקב ומצהיב הכה בי. ניגשתי לחטט בארגזים. בינות רומנים-רומנטיים זולים וספרי הרפתקאות מתפוררים (מגילת החרבות?! למה לעזאזל הוצאתי 25 ₪ על עותק משלי?! מבחר המד"ב והפנטזיה? המממ...), נצנצו אלי גיליונות...

ביטאון-חיל-האוויר.

אוטו.

פשוש.

מה לעזאזל?! / As if?!

 

המגירות, מה עם המגירות? ידי שטופות הזיעה עקב החיפוש במחסן החליקו כמעט, אך לבסוף הצליחו לפתוח את המגירות בזו אחר זו. "משוב". "שדה וגן". 'למה כבר אפשר לצפות מספריה של מושב חקלאי?!' חשבתי בחמת זעם.

 

 

 

נותר רק מקום אפשרי אחד, דלת ברזל אדומה אחת. אזרתי עוז דחפתי אותה. קול קריעת קורי עכביש נשמע¹. אוי ואבוי, אני מקווה שכל העכבישים יצאו היום לנופש...

 

אאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההה!!!

 

סיפרתי לכם כבר על הפעם שאלמנה שחורה ענקית תקפה אותי? לא? טוב, לא משנה, בהזדמנות אחרת, כי עכשיו נראה לי שעדיף להתמקד בעכביש הענקי (מוטת רגלים: 12 ס"מ) שזינק עלי מבין הצללים.

 

יש דברים מסוימים שעלמה קטנה וחסודה כמוני לא תעשה לעולם. אל תחשבו על זה אפילו. ממילא המחסן נראה ריק והם בטח לא שם.

 

חזרתי וחיטטתי בזעף בין הגיליות הישנים שעל מדף המגזינים. איזה מן עולם הוא זה, תהיתי, בו אפילו נערה תמימה אינה יכולה למצוא את גיליות הWIZ של אחיה הגדול ונאלצת להסתפק בגיליון בודד, ועוד 73?! 73?!?! איזה מן עולם הוא זה, בו ילדינו אינם יכולים לחזור הביתה מלאי גיל ודיצה לגיליונות הצבעוניים העליזים, בו אדם חייב למכור את כלייתו השנייה על מנת להשיג את שר הטבעות בגרסה לבניתית הגונה, בו אין מים בברזים בבאר-שבע, בו אנשים פוחדים לצאת לרחובות, בו...

 

אהמ. כן.

 

בשארית כוחותיי חזרתי הביתה.

תדפיסים מDemons אם כן.

 

קריאת המורגנים נמשכה עד דקה לפני אחת בלילה, בדיוק.

לאחר שבראשי התערבלו פטריות צבעוניות, נמלים ענקיות, צבים מנייר, סטייקים, לובסטרים, שרימפסים מטוגנים, צדפות מרקדות, שווארמות, סוכנים חשאיים, משוואות דיפרנציאליות, "הכי גאים שיש" וצוות Demons Under the Sink, הגעתי למסקנה שכתב היד שלי ממש יפה ושבאופן כללי אני מאוד מוכשרת.

 

הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.

 

 

 

---

¹ למקרה שאתם תוהים, כן! קורי עכביש רציניים של עכבישים שמכבדים את עצמם אכן משמיעים קול כשהם נקרעים, משהו בין צליל עוגת שוקולד משובחת נחתכת וקריעת מרקם הזמן-חלל של יקום דו-וקטוריאלי בעל 17.14 מימדים. מאיפה אני יודעת את זה? למדתי מהטובים ביותר.

 

לפעמים אני חושבת, בעיקר אחרי שאני קוראת משהו של אשכול נבו, על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו, ומה בעצם אני רוצה בהם.

לפעמים יוצא שאני רוצה להצליח מאוד, לפעמים אני רוצה לעשות משהו חשוב. הרבה פעמים יוצא שאני רוצה להיות לבד.

 

אני יושבת וחושבת על מה שאני אעשה ומה שאני עושה כדי שבסופו של היום הארוך הזה, שאני קוראת לו החיים שלי, אני אוכל ללכת לישון מרוצה. אני רואה שבעצם אני עומדת והדברים מתרחשים סביבי, והחיים שלי הם כמו סיפור, אבל לא אני מספרת אותו.

 

הם ישבו זה לצד זו על סלע גדול שהיה עדיין חמים מאור השמש, על אף שזה נסתלק וחשכה של לילה עטפה את הכל זה מכבר, והתבוננו בכוכבים המופיעים בזה אחר זה. מאחוריהם התעוררו לחיים רבבות הצרצרים ושאר רמשי הלילה שהתגוררו בכרם הזיתים.

אושר גדול מילא את ליבם.

"את יודעת", אמר, "השמים הם עליית הגג של העולם. נשמות כל הדברים שהיו ואינם עולות אל השמים. שם הן ממתינות בארגזים או סתם מוטלות על כיסא ישן, ומעלות אבק קוסמי, עד שמישהו החפץ בזיכרון הדברים נושף את האבק מעליהן ומחייה אותן."

"והכוכבים?", שאלה."הכוכבים", השיב, "הם האור שבעליית הגג."

 

 

Early September and the kids start school Leaves are floating in the swimming pool I wish I had a proper reason to cry A reason not so abstract More like s broken clause in a contract

ספטמבר התחיל.

ילדים ובני נוער לא יגדשו עוד את האוטובוסים ובתי הקפה.

לאט לאט נוכל להרגיש את הלחות מתפוגגת, את החום נחלש.

ניסע לדרום ונראה חצבים ונחליאלים. כבר ראיתי להקת ענק של חסידות, עפות אל מצריים החמימה.

שוב אפשר יהיה לישון מחובקים, לעשות קניות בשוק אחרי השעה עשר, לבשל בלי להזיע בליטרים.

בקרוב יגיעו החגים, ואיתם אווירה משפחתית מחודשת. ראש השנה ייחגג על פי המסורת בבית ההורים, בקרב המשפחה המצומצמת וללא קרובים רחוקים, בניגוד, למשל, לפסח, שנערך תמיד אצל הדודות מצד אבא. סוכות אצל אחותי, כיוון שלאבא כבר אין כוח לבנות סוכה, ואילו גיסי עדיין כוחו במותניו, וגם, אתם יודעים, בשביל הילדות.

סוכות יביא איתו את כנס אייקון, ובמיוחד – את ניל גיימן. אני מקווה שאספיק להכין קומיקס קצר לקראת בואו. אני מחפשת כותב, או סיפור לעבד.

אסף הביא לי מכונת-כתיבה-ללא-נייר (תודה אסף!). בעזרתה אני מקווה לחדש את ימי הכתיבה שלי. יש סיפור, יותר נכון לומר רעיון לסיפור, שיושב לי בראש מאז מותה של סבתי. יש לי עולם פנטסיה להמשיך לפתח. אולי אתחיל פרויקט תרגום.

הסתיו הקצר יגיע ואחריו החורף.

הו, החורף.

All Those Things Your'e Supposed To Do I Could Have Done Them If I Had You You Could Have Made Me A Righteous Citizen I Could Have Made All Those Right Decisions But Now I Don't Know Who My Friend Is Can You Tell Me Rocky Dennis Now I Don't Know Who My Friend Is Can You Tell Me Rocky Dennis Mama Told Me I Was Born A Lion Mama Told Me I Was Born With A Belly To Lie On Mama Told Me I Was Born A Liar Mama Told Me I Was Born With A Heart To Rely On But Now I Don't Know Who My Friend Is Can You Tell Me Rocky Dennis Now I Don't Know Who My Friend Is Can You Tell Me Rocky Dennis Can You Tell Me, Can You Tell Me Tonight Ooohohh Ohooo Oooh Tonight Can You Tell Me Toniiight

 

בקריאה חוזרת של Aquis submerses (תיאודור שטורם, הופיע ב"שבעה סיפורי דיוקן" בהוצאת הספרייה החדשה) נתקלתי בעניין מתמיה.

כשמתוארת ראשית ידידותם של יוהאנס וקתרינה מתואר המקרה בו היא לוקחת אותו לראות את קן אדומי הזנב והוא יורה בתחמס המאיים לטרוף את הגוזלים. המוזרות בעניין – התחמס אינו עוף דורס, ואינו טורף ציפורים אחרות ואף לא גוזלים, אלא חרקים בלבד. כשבדקתי בטקסט בשפת המקור (בפרוייקט גוטנברג) מצאתי כי העוף המצוין הוא Waldkauz ובדיקה במילון LEO העלתה כי מדובר במין ינשוף.

שאלתי אליך היא מדוע בחרת לתרגם כפי שבחרת?

אשמח לדעת את פתרונו של העניין.

 

בתודה מראש,

   זהרה צעירי.