הוק הדפסה דואר-אלקטרוני

 

הוק נולד על שפת הים, בבית-עץ בעל מרפסת צבועה כחול בו גרו הוריו. תינוק קטן עם עיניים תכולות כמו הים שהשתקף בחלון חדרו וסימנים ראשונים לשיער שחור מתולתל כשל אביו הדייג.

כן, אביו היה דייג. בעל סירת מפרש לבנה וכשרון מרשים לדייג בחכות. אמו של הוק הייתה אשת דרום חיננית בעלת עיניים תכולות שאהבה את הים ואת קצף הגלים המתגלגל.

כשנולד, היו אצבעותיו של הוק מעוקלות כקרסים ענוגים, מוכנות לאחוז בהגה ובחכה.

הוא גדל על החוף, בין האצות והצדפים, מוקף בריחם החריף של מלח ודגים. שערו התארך וגדל פראי, אצות שחורות ומתפתלות. עורו הפך שחום וכיסה שרירים ילדותיים.

כמובן שהלך לבית הספר. תלמיד מצטיין בלשון ובמתמטיקה לא היה, אבל כשהמורה סיפרה על הטבע והים הוא האזין בעיניים בורקות ואף תיקן אותה. בטיולים הקצרים שהכיתה ערכה על החוף הוא הוביל את כולם.

אך בית הספר לא היה מרכז חייו של הוק. אהבתו הייתה נתונה לים ולידידיו-דריה ודן. דן חי בעיירה והיה בן גילו של הוק. הם הכירו ביום הראשון של הלימודים כשדן הגיע עם יד חבושה וסיפר לכולם על שבב המתכת שננעץ בה. הוק שלף אותו בקלות שהדהימה את כל הכיתה החדשה. הוא היה נפח חובב וחישל סכינים ושאר יצירות מתכת בכור קטן שבנה עם אביו עוד כשהיה בן שש. כתפיו הרחבות, צחוקו המשוחרר והקרסים השונים והמשונים שעיצב בעבורו חיבבו אותו במהרה על הוק.

דריה הייתה ילדונת רזה בעלת שיער צהוב כמו החוף צרוב השמש , אף קטן ומנומש ושמלה לבנה. היא הייתה קטנה מהוק ודן בשנה ונראתה זעירה וחלושה לעומת הבנים כשפגשה אותם אחר הצוהריים אחד בטיול על החוף.  אך כוחה של דריה היה בציוריה ובשיריה אותם ציירה וכתבה בצבעים מהולים במי ים. שרטוטים עדינים של הדגים והצדפות שהוק שלה למענה, שקופים ומעוטרים בחרוזים קלילים שאף אחד לא הבין. דריה הצטרפה לבנים, ליוותה אותם בטיוליהם הפרועים והעניקה להם את תשומת ליבה. הם שמרו והגנו עליה, ועוד בהיותם צעירים כל כך היו מוכנים להציל אותה מכל סכנותיו של הים.

מתנת יום ההולדת העשירי של הוק הייתה סירת משוטים קטנה שאביו בנה מקרשים שנסחפו אל החוף ובה ציוד לדייג: חכה משובחת, קופסאות לפתיונות ודלי לדגים, סכין ואקווריום זכוכית קטן עם מסנן לדגים נדירים. אביו של הוק היה דייג מודרני ונהג לשלוח דגים נדירים או מיוחדים למכון החקר הימי שהיה ממוקם כמה קילומטרים מביתם.

כעבור זמן קצר היו שלושת החברים בסירה, הוק ודן לצד המשוטים ודריה באחורי הסירה, ע"י ההגה. הם חתרו והגיעו אל הארכיפלג הקסום-קבוצה קטנה של איים סלעיים ושוניות אלמוגים שורצי חיות ים גדולות כקטנות, פשוטות כמורכבות, תמימות ומסוכנות.

כשנחו רגליהם על המישור הסלעי שלף דן את מתנתו להוק-קרס גדול ומשונן לצייד כרישים קטנים שעיצב במו ידיו, אישו ופטישו.

מתנתה של דריה הייתה מורכבת ועדינה בה במידה. קרס כסף קטן ועליו נתלה דג כסוף זעיר.

"זה עגיל", אמרה בקול ילדותי ונבוך, "אמא הזמינה אותו בעיר לכבוד יום הולדתך".

הוק קיבל את המתנה בדממה. הוא לא ידע אם הוריו ירשו לו בכלל לנקב את אזנו.

ברגע פתאומי של הארה עצמאית נעץ את העגיל באזנו וסגר אותו. שום דם לא נטף מהחור הטרי. שום כאב לא חדר לראשו. הקרס נכנס בחלקות אל תוך תנוכו, כמעט כאילו פינה לו מקום.

באותו יום הוכיח הוק את כשרונו הייחודי שירש מאביו, משמעת הקרסים.

דן והוא התרוצצו על האי וניסו לתפוש דגיגונים בידיהם בלבד. דריה בת התשע שחתה לידם.

צווחה קצרה וחדה נשמעה.

רגלה של דריה נלכדה בשיניו של כריש קטן.

מבט חטוף הספיק להוק כדי לקלוט את המצב.

הוא זינק אל המים, לולאת הקשירה של הקרס אחוזה באצבעו. את הקרס תקע בחרטום הכריש קרוב לפה. דן אחז בכריש בזנבו. בעזרת הקרס הכריח הוק את הכריש לפעור את לועו ולשחרר את רגלה של דריה.

דן גרר את הכריש הפצוע אל האי והרגו עם הסכין שהיה בסירה. הוק טיפל בדריה ועצר את הדימום מרגלה. כששלף הוק את הקרס הגדול והמשונן מלוע הכריש ניתז זה ונתקע בכף ידו. הוא חשק את שיניו ושלף אותו. נדמה היה כאילו הקוצים התקפלו ונצמדו אל הקרס כדי להקל על השליפה.

הם מיהרו וחתרו אל החוף. דריה הובלה לבית החולים הקרוב ופצעיה טופלו. הוק ודן הוכרזו כגיבורי היום. הכריש פוחלץ ונתלה בסלון ביתו של הוק, שם יכול אביו להתפאר בבנו.

לדריה נותרה מיום זה צלקת משוננת לרגלה. להוק נותרה צלקת מעוקלת בכף ידו.

איש לא שם לב לעגיל.

 

חדרו של הוק היה חדר פשוט. קירות עץ ורצפת עץ ומיטת עץ וארון עץ ושולחן עץ. הקירות והרצפה היו בצבע חום טבעי. על המיטה היה מזרן, כרית ושמיכה והיא הייתה מכוסה תמיד בכיסוי כותנה זהוב. בארון היו בגדיו של הוק, לא רבים. מכנסיים לדייג, חולצות קצרות וגופיות לבנות. מגפיים כבדים וסנדלים קלים. שכמייה לימי גשם ומטריה. על אחד המדפים נח לו מקופל הסוודר שאמו סרגה לו ליום הולדתו השתיים-עשרה. סוודר תכול כמו השמיים שלא היה מבייש ברכותו ענן. השולחן היה פשוט-משטח ושתי מגירות ומעליהם-מדף. על השולחן עצמו ניצבו כלי כתיבה, מחברות וחוברות באי סדר שופע. במגירות שכנו קונכיות ושלדים של קיפודי-ים, מצופים לחכות, קוביות, שרוכים וחוטי דייג. על המדף ניצבו ספרים שונים ומשונים-ספרי שירה, סיפורים ותמונות על הים.

חלון גדול בעל תריסים אדומים דהויים נפתח אל הים.

בהיותו בן ארבע-עשרה החליט לשנות את חדרו. הוא ניסר חריץ של כחמישה סנטימטרים בצמוד לרצפה בקיר הפונה החוצה, אל הים, וגרף אל תוך החדר חול עד שכיסה את הרצפה. הוא בנה, בעזרת דן, שולחן חדש שנמתח לאורך קיר אחד של החדר ונתמך במגירות בכל קצה צמוד לקיר. על שולחן זה פרש בכל לילה מזרן ומצעים ושם ישן. את הארון והתקרה צבע בכחול. בעזרתה של דריה הדביק על הקיר הנותר צדפים מלוא השטח בציור צבעוני של חוף וים עם סירה ושקיעה ברקע. מהתקרה נתלו מאות ואלפי קרסים. קטנים וגדולים, מבריקים וחלודים, מכאיבים וכאלו שבקושי תחוש בעקיצתם עד שימשכו בהם.

כעת יכול היה להשתרע על רצפת החדר עם ידידיו ולחוש כאילו הוא שייך למקום הזה, שהוא שלו.

דן, דריה והוק היו מבלים שעות בחדר הזה, כשלא יכלו לצאת החוצה מפאת מזג-אוויר גשום או סוער.

דן גדל להיות בן גיל העשרה רחב כתפיים ובעל שיער חום מתפרע. מוחו השנון ויכולתו לשנן ולשיר שירים בקול אדירים חיבבו אותו על כולם.

הוק גדל, תלתליו התרככו והפכו לגלים רכים של שיער שחור. גופו התארך, מחביא הפעם שרירים צרים של גבר בוגר וחזק. הוא התרחק ממרבית האנשים ונותר מסתורי כמו הים לרובם.

דריה גדלה והפכה לנערה גבוהה ודקת גזרה עד שלדיות כמעט. שערה נפרע ברוח ונותר צהוב והיא תמיד לבשה שמלות לבנות. היא הייתה פופולרית בבית הספר והסתובבה עם חבורה של נערות בגילה, אבל אחרי שעות הלימודים היא חזרה להיות ילדה קטנה שנושקת לצדפים.

גם אחרי כל אותן שנים, כל אותם סודות ואחרי הצוהריים קיציים שחלקו, הם נותרים חברים. תמיד.

יום אחד הגיעו דן ודריה לחדרו של הוק ומצאו אותו נשען לאחור על הכסא, רגליו שעונות על השולחן. ראשו היה מופנה אל התקרה שם התנחשל שדה הקרסים בתנועה זורמת.

דריה התיישבה על רצפת החול, גבה שעון אל קיר הצדפים. דן התיישב על השולחן ונשען על הקיר.

שניהם הביטו למעלה, אל התנועה המהפנטת של הקרסים.

"מה מניע אותם הוק?" שאל דן, "הרוח?".

"לא, החלון סגור" ענתה דריה במקומו בחשש מסוים.

הוק הרים את ידו והניע את אצבעו המורה הנה והנה. גל חותך נוצר בשדה הקרסים. הולך וחוזר, עוקב אחרי אצבעו של הוק.

קריאת תדהמה קטנה נמלטה מפיהם של דן ודריה.

הוק הניע את אצבעו במעגלים ובאלכסונים ובשאר צורות שוב ושוב, יותר ויותר מהר.

"איך אתה עושה את זה הוק?" קרא דן.

תנועותיו של הוק הפכו מהירות יותר ויותר, פרועות.

דריה התכווצה במקומה, רועדת תחת הקרסים הסוערים.

לפתע נפלו כל הקרסים. הוק קפץ את ידו לאגרוף והניח אותה.

"התנערו מהם איך שתרצו", אמר "הם לא יתקעו בכם ולו חוד אחד".

דריה ודן קמו במהירות, מנערים מעל בגדיהם את הקרסים. שניהם התפרצו במטר של שאלות.

"איך אתה עושה את זה?"

"למה אתה יכול לעשות את זה ואנחנו לא?"

"מי לימד אותך?"

"אלא קרסים מיוחדים?"

"זה קסם?"

את השאלה האחרונה שאלה דריה, ובעיניה מבט חיוור.

"אינני יודע את התשובה לאף אחת משאלותיכם", השיב הוק, "אבל אני חושב שגם אבא שלי יכול לעשות את זה".

 

הוריו של דן היו שניהם חוקרים במכון החקר הימי. אביו היה גיאולוג ימי והתמחה בהווצרות איים קטנים ומאפייני חופים. איש צחקן בעל שיער חום פרוע כשל בנו וכשרון לעשיית דברים. אמו הייתה ביוכימאית והתמחתה ברעלנים של שושנות ים. אישה בהירה שאהבה לשחות למרחקים עצומים. הם גרו בעיירה הצמודה לחוף ולמכון בבית קטן שאביו של דן בנה.

אמה של דריה הייתה אישה חולנית במקצת שחיה בבית קטן ומרוחק מהחוף. היא עישנה כמויות גדולות של סיגריות ואיש לא ידע בדיוק ממה היא ובתה חיות. היא חייתה לבדה ולכן שיערו שהיא אלמנה או גרושה וניזונה על כספי בעלה, המנוח או המופרד ממנה. דריה לא אהבה את ביתה ושהתה זמן רב ככל שיכלה בביתו של הוק, של דן או על החוף.

 
זכויות יוצרים © 2017 האתר של זהרה. כל הזכויות שמורות.
ג'ומלה! הינה תוכנה חופשית המשוחררת תחת רשיון GNU/GPL.