רעיית הצל
היה היה אדם בודד
בעת עברו ימים בטל
ישב דומם כתל גל עד
ולא הטיל כל צל.
על ראשו ישבה תנשמת
באור ירח חורף גנוז
מחתה מקורה וחשבהו למת
תחת כוכבי תמוז.
עלמה אז באה, אפור עטויה
באור בין ערביים זוהרת
רגע נותרה במקום עמדה,
פריחה בשערה משתזרת.
הוא נעור, כמו זינק מן הסלע
ושבר את הכישוף
במהירות אחזה, כל כולה
ובצילה היה עטוף.
מאז אינה באה עוד למקום
בו כוכב, ירח או שמש זורחת
נמצאת היא במקום בו נעלם היום
וגם את הלילה שוכחת.
אך אחת לשנה עת מערות נפערות
ודברים נחבאים נגלים
יחדיו עד זריחה דמויותיהם רוקדות
והם צל אחד מטילים.