האוצר

 

כאשר השמש הייתה חדשה והסהר צעיר

על זהב וכסף האלים נתנו קולם בשיר:

בעשב הירוק כסף הם יצקו,

במים הלבנים זרמי זהב בהקו.

טרם שאול פיו פער וצינוקות נחפרו,

טרם גמדים רבו ודרקונים הושרצו,

היו בני לילית עתיקים ולחשים חזקים

בין גבעות ירוקות וצללי עמקים

הם שרו ביוצרם  חפצי-חן נעלים,

ונזריהם הבהירים של מלכי בני-לילית.

אך גורלם נחרץ, ושירם נדם

בברזל מחושל ובפלדה נחסם.

בחמדנות בלא שיר, ובלא חיוך חם,

במרתפים אפלים עושרם נערם.

כסף מחוטב וזהב מגולף,

את מושב בני-לילית הצל אז עטף.

 

 

היה היה גמד זקן שבמערה אפלה ישב,

אחר זהב וכסף נהו אצבעותיו;

בפטיש וסדן, קורנס ומקדחות

עבד במו ידיו עד אפיסת כוחות.

שרשרת טבעות הכין ומטבעות רבים

חישב לרכוש לו כך עצמת המלכים.

אבל עיניו כהו והתנוונו אוזניו

הצהיב העור על גולגולתו וגם נשרו שיניו.

בין אצבעות גרומות, בברק חמדה צונן,

בלא שכלל הבחין בכך, החליקו אבני-חן.

האדמה רעשה, אך דבר לא שמעה אזנו,

כאשר הדרקון הצעיר ריווה את צימאונו,

וזרם העשן נקש בדלתו החשוכה.

הלהבות ליחכו את התקרה הלחה,

הוא מת לבדו בין הלהבות האדומות

ומגופו נותר רק אפר חם ועצמות.

 

 

היה היה דרקון זקן תחת אבן אפורה

עיניו האדומות בהו בקירות המערה.

שמחתו נעלמה, נעוריו בוזבזו

מגובשש וקמוט היה, כנפיו התעקמו

שנים כה רבות קשור לזהבו;

עד כבתה האש בכבשן לבבו.

אבני-חן אל בטנו הגדולה נדבקו

כסף וזהב שפתיו ליקקו:

הוא ידע מקומה של כל טבעת שולית

תחת חשכת כנפו השמאלית.

על גנבים חשב יומם וליל,

דמיין כיצד את בשרם הוא אוכל,

עצמותיהם ריסק ודמם שתה:

אך אוזניו כבדו ונשימתו קשתה. 

שריון הצטלצל, אך הוא לא שמע.

שאון עז הדהד בעמקי אדמה:

לוחם צעיר עם חרב בהירה

להגן על האוצר תיגר קרא.

עורו היה קשה כצור, שיניו כלהב חד,

אך הברזל אותו שיסע ולהבתו כבתה לעד.

 

 

היה היה מלך זקן על כס מלכות נישא:

את ברכיו הגרומות זקנו הלבן כיסה;

פיו לא התענג עוד על שתייה ואכילה,

אוזניו לא התענגו כלל על שירה ועל מילה,

כל שיכול בו להרהר הוא תיבתו העצומה

צפונה היטב במחבוא בבטן אדמה.

זהב ואבני-חן באפלה בה נעולות

מאחורי דלתות ברזל עבות ומחושלות.

חרבות שומרי ראשו קהו מחלודה,

משפטו נשחת, תהילתו נפלה,

אולמותיו ריקים, קרות מרפסותיו,

אך מלך הוא על כסף, אבני חן וגם זהב.

הוא לא שמע התרועה במעבר ההרים,

לא הריח הדם שנספג באפרים,

ממלכתו אבדה, אולמותיו נשרפו,

ואל תוך בור קר עצמותיו הושלכו.

 

 

ישנו אוצר עתיק, ישן

בלום תחת סלע, הרחק מכאן;

מאחורי דלתות נעולות הוא נשכח

אותן שום אדם לעולם לא יפתח.

על התל בו נטמן גדל עשב ירוק

וציפורים מצייצות את שירן המתוק,

כבשים בשלווה ובנחת רועות

ורוחות מחוף ים מרוחק מנשבות.

הלילה ישמור את האוצר העתיק,

עת אדמה תמתין ויישנו בני לילית.