תמונה משפחתית ראשונהזהרה נולדה בל"ג בעומר 1984, אחות קטנה לאחיה ארנון, מיה, עירית ואורי.

 

זהרה נולדה וגדלה במושב נאות הכיכר, שבדרום ים המלח. בין המדבר למליחת סדום, שופעת המעיינות, ובין גבעות חוואר חרוצות בוואדיות ומערות צופנות סוד. עדה וצופה באלפי ציפורים נודדות בסתיו ובאביב, בשיטפונות פתע בחורף ובשמי-לילה זרועי כוכבים, עוצבה אישיותה ועשו את זהרה סקרנית לכל תופעות הטבע, רגישה לסביבה, פתוחה ללמוד ולקבל הכול ובעלת דמיון ללא גבול.

 

ב-"25 דברים שאני אוהבת" היא כתבה: "את השטח שלי, ואני גם מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אל המדבר הקשוח, הפראי והפרוע, בו גדלתי ובו ביליתי את מיטב (ומירב) שנותיי. אני רוצה לנעול שוב את הנעליים הקשות בשריכה הדוקה וטובה, שגורמת לרגליים באופן אוטומטי לרחף ולהתחיל ללכת. אני רוצה ללכת קילומטרים רבים, בוואדיות ולא על מדרכות, ולהגיע אל פינות חמד יפהפיות שאינן מעשה ידי אדם, אלא מעשה ידי הגדול מאיתנו. אני רוצה שכך יהיה."

 

כאחות צעירה לארבעה אחים למדה וקלטה מהם הרבה. מכל אחד עם נטיותיו וכשרונותיו המיוחדים היא דלתה ידע וחוויות והעשירה את רוחה.

 

חורף מדברי

מאז ילדותה המוקדמת, זהרה קראה הרבה, ציירה, יצרה בחומרים שונים עבודות יד, אהבה בעלי חיים ולטייל בשבילים ובוואדיות בסביבת המושב.

בזכרונותיה היא כתבה: "כשהייתי קטנה היו לי שני חברים, ליאור ואביחי, ילדי השכנים. היינו מסתובבים בהרים שמעבר לכביש, ובכל שבת עושים מדורות, ואוספים ביחד זחלי ארינמלים, ומה לא.

מעבר לכביש שליד הבית היו ההרים, ובין ההרים לבין הכביש והבית, לא איפה שבית הקברות לכלבים, היה הוואדי. הוואדי היה מקום נפלא להיפגש בו בסתר, לרוץ סתם, ולהחביא בו דברים. היה בו גוש אשלים סבוך, אפוף זמזומי ציקדות וריח מלוח, בו אפשר היה למצוא חיפושיות ירקניות מבריקות ומנצנצות ונוצות וקינים.

בחורף ההוא, של 92', הייתי בכיתה ב' וירד הרבה גשם. אני זוכרת איך הכלבה שלי החליקה על הכביש המכוסה בבוץ, וליאור ואביחי ואני הפשלנו את המכנסיים עד מעל הברכיים ובוססנו בבוץ הדביק, העמוק, ואחר כך חזרנו הביתה בריצה אל אמא, ברגליים קפואות."

 

בבית הספר היסודי שבמושב, היתה תלמידה טובה ושקדנית. כבר אז ראו את כישרון-הציור באייורי העלונים של בית הספר. בסוף כיתה ו' היא כתבה על עצמה: "שלום אני זהרה, נולדתי בל"ג בעומר הקטנה מבין 4 אחים ואחיות, כמו כל משפחתי אני אוהבת מאוד חיות וטבע, אני גם אוהבת לצייר לקרוא ולשחק במחשב". "זאת אני תולעת ספרים. ספרים אצלי במהירות נגמרים רק קריאה, ציור וחיות אצלי בראש, הרי יש לי חיות רבות".

החברים לכיתה כותבים עליה: "תחביבה לקרוא ספרים ובראשה עולם פלאים, ציורים לה מיוחדים כי היא מדייקת ממש מדהים. מכירה כל בעל חיים ופרח כי כל דבר היא מנסה לפענח". "זהרה ילדה מאוד מיוחדת כשצריכים עזרה היא תמיד מתנדבת, אוהבת חיות במיוחד קואלה, במיוחד אוהבת לקרוא המון ספרים". "זהרה ילדה נחמדה והיא גם מאוד חכמה, חיות אוהבת מאוד, יש לה בבית עוד ועוד. לצייר הרבה היא אוהבת 'מסע בין כוכבים' מחבבת".

 

עם סיום בית הספר היסודי המשיכה עם הכיתה לחטיבת הביניים בעין גדי. אלו היו שנתיים מיוחדות של משימות בר-מצווה מגוונות ומאתגרות ועבודת שורשים מעמיקה.

02בכיתה ח' ביקשה להגשים חלום ילדות - ללכת בעקבות אחיה הבכור וללמוד במדרשת שדה בוקר, בית ספר לחינוך סביבתי. ארבע שנים מיוחדות ואינטנסיביות בפנימייה: לימודים, טיולים, סדנאות-לימוד ברחבי הארץ ופעילות חברתית מגוונת.

שם נוצרו חברויות אמיתיות ששרדו שנים ותקופות קשות ושם פגשה מחנכים "מורים לחיים" שהעניקו גם ערכים שליוו אותה כל חייה.

בסוף 2001 כותבים לה המדריכים פאיז ויעל: "זהרה את פשוט מופתית, יצור חם ואוהב, בעלת דמיון פורה ומציאות רעננה וחדשה. מלאת שקט ושלווה לעומת מדע ופנטזיה. היכולת לדבר ולהקשיב כל הזמן הלב הרחב הראש החושב, היצירתיות המיוחדת והמקורית, כל אלה הופכים אותך לנערה מגוונת נעימה שנונה, הרפתקנית ובעלת חדות לשון מרנינה. עולמך הפנימי הרחב, תמימות נעורייך לצד האחריות האישית והקבוצתית שאת לוקחת וכמובן שמחת החיים שבך. תמיד שמרי על כל אלו ושמרי על עצמך בחופשה. כאן יש מי שאוהבים אותך דואגים לך וכבר מתגעגעים".

 

בתקופה זו הצטרפה זהרה לאגודה למדע בדיוני ופנטזיה ולקהילת טולקין. היא קראה הרבה ספרים בתחום, תרגמה שירים של טולקין מאנגלית, השתתפה והייתה פעילה בכנסים וגם הכירה חברים חדשים, מעניינים ומיוחדים.

הפעילות באגודה ובקהילה פתחה צוהר לעולם קסום וחסר-גבולות, אשר העשיר והעמיק את הדרך שבה ראתה זהרה את החיים.

כשסיימה את לימודיה, הצטרפה זהרה למכינת הנגב שרק הוקמה בשדה בוקר, ושילבה לימודים, טיולים ועבודה למען הקהילה ומשם המשיכה לשירות הצבאי.

בטירונות הייתה חיילת מצטיינת מחלקתית. את רוב השירות עשתה ביחידה להדרכה באמצעות טכנולוגיה (הב"ט), לאחר שסיימה בהצטיינות יתרה קורס להכשרת מפתחי מולטימדיה. בתקופת השירות הצבאי, גרה זהרה בתל-אביב, למדה גרמנית, בילתה עם חברים וצברה ניסיון מעשי בעבודה. שם גם הכירה את אסף ששירת באותה יחידה, אך רק לאחר השחרור הם הפכו לזוג אוהב.

 

זהרה אהבה תמיד אוכל טוב ומושקע, ובשנים האחרונות החלה לבשל ולאפות בעצמה. היא פינקה את כולם במאכלים מיוחדים ובעיקר בקינוחים שהכינה, שהיו טעימים לחיך ויפים לעין. היא צילמה את המאפים ואף חשבה להוציא ספר אפייה.

 

כאשר השתחררה, קיבלה זהרה הצעת עבודה כגרפיקאית, בחברה פרטית בתל-אביב. בשמחה חזרה ושכרה חדר עם שני שותפים במרכז העיר. היא אהבה את תחושת העצמאות ואת מה שיש לתל-אביב להציע, את החברים שגרו בסביבתה ותכננה את עתידה - לימודי איור ואומנות.

 

שנה אחת בלבד נהנתה זהרה כאזרחית עצמאית, ואז בינואר 2007 התגלתה אצלה מחלת הסרטן. הסוג שאובחן היה אוסטאוסרקומה בברך שמאל שגרם לכאבים עזים ולצליעה ונזקקה לקביים. הרופאים בבי"ח שניידר בו טופלה, המליצו על סדרה של טיפולים כימותרפיים, ניתוח להסרת הגידול ושוב סדרה של טיפולים כימותרפיים. הטיפולים היו קשים מאוד וגרמו לתופעות לוואי קשות, בחילות והקאות ונשירת שיער. הניתוח גם הוא היה קשה. ההחלמה ממנו ארוכה והטיפולים הפיזיותרפיים כואבים. זהרה נאלצה לוותר בכאב רב על המגורים והעבודה בתל-אביב וחזרה להתגורר במושב בבית-ההורים, כשהיא תלויה במשפחה ונתמכת בה. בשקט ובלי להתלונן, עם הרבה תקווה להחלמה מלאה והרבה אמונה ברופאים, היא צלחה את תקופת הטיפולים. על החוויות הקשות שעברה, אפשר לקרוא בבלוגים שלה. הטיפולים הסתיימו וזהרה התאוששה מעט ועברה לגור בהרצלייה, בבית אסף החבר, שליווה ותמך בה לכל אורך תקופת המחלה. בשבועות שאחרי, היא עשתה הרבה פיזיותרפיה. היא נרשמה ללימודים במכללת שנקר במגמה של תקשורת חזותית, הכינה תיק עבודות מדהים ומגוון והתקבלה ללימודים. היא הייתה אמורה להתחיל ללמוד בשנה זו.

 

בביקורת מעקב אחרי 3 חודשים התברר שהסרטן חזר והתפשט לריאות. הרופאים הציעו טיפולים כימותרפיים נוספים אבל אלו לא הועילו. המחלה הלכה וגברה, ובחג סוכות 2008 היא הלכה לעולמה, מוקפת באהבה ובבני המשפחה שלא זזו ממיטתה. בת 24 בלבד.

 

זהרה השאירה לנו אוצר של יצירה מגוונת: ציורים, סיפורים, שירים, תרגומים, רעיונות, מחשבות וזיכרונות שהעלתה על הכתב.

 

הצילום המשפחתי האחרון